זו לא בדיחה

לפני כמה שנים טיילתי ב'שביל מסומן' בבלגיה, הלכתי בשדות, עברתי בחורשות סבוכות. פעם הסבירו לי שבגלל ריבוי הגשמים באירופה הירוק שם יותר כהה, יותר נוטה לכחול מאשר הירוק אצלנו שבגלל מיעוט הגשם נוטה יותר לצהוב ואכן הירוק בבלגיה עשיר ומגוון. היכנשהו באמצע השביל נתקלתי ב'דבר' המצולם בתמונה.

כיוון ש'דף הטיול ' הבטיח שנראה כמה 'יצירות אמנות' בשביל, סברתי שזו אחת מהן. על השלט כתוב

תופס מבט/ תופס פחיות בלגיה אמן לא ידוע

בפלמית/ הולנדית blik vanger שמשמעותו 'מושך/תופס מבט' אבל גם 'תופס פחיות'.  ואכן כמה אנשים השליכו לשם פחיות. אפשר להגיד שזו אמנות שימושית. בבית הקפה שבו התחלתי וסיימתי את הטיול, הסבירו לי לשאלתי שזו 'בדיחה אמנותית! כמסורת המקום', ומיד הציעו לי לקנות Poep מחימר, משהו שנראה כגללים שאותו מניחים ליד כסא של אורח או על כסאו, ומחכים שיחשוב שהתלכלך מזה. אפשר גם 'צנצנת של ריבה פתוחה', מונחת על צידה על כתם ריבה גדול עשוי מפלסטיק אבל נראה אמיתי. כוסית יין שנראית מלאה, אך אי אפשר לשתות ממנה. 'קוביות קרח ' שבתוכן זבוב או תולעת. "Och Mevrouw" אומרת האשה בפלמית עסיסית "צריך להיות פלמי כדי להבין משהו הומוריסטי, לא סתם יש לנו קריקטוריסטים רבים כל כך". בחשתי את הקפה בזהירות לכי דעי אם אין איזו 'הפתעה' בקוביות הסוכר.

הזבוב המושחל, פסל חוצות

באותה נסיעה, לקחה אותי מכרה מקומית לסיור והיה חשוב לה להראות לי את הפסל הזה, בגלל המחט כמובן!. באריכות הסבירה לי שיש אמירות פלמיות על השחלת זבובים במחט, ניסיתי לחפש בספרים אך לא מצאתי חיזוק לסיפור. קוף המחט אינו מספיק כמובן לעייל בו פיל, אך אורכה היה בגובה מותניי.

לצערי אין לי שום אפשרות לברר מי האמן שיצר זאת.

בשנות ה1980המוקדמות יצרו כמה מעצבי אופנה בניו-יורק את אופנת 'גברות שקית הנייר" תרגום חופשי שלי ל-Bag Ladies , כינוי לשוכנות רחוב שנושאות את כל רכושן בשקיות סופרמרקט גדולות. כמובן שקמה צעקה גדולה, בעוד המעצבים טוענים שהם מכבדים אותן ומפנים תשומת לב למצבן, נציגות שלהן טענו שזהו לעג לרש. המגמה המוזרה הזו, הופיעה גם בעיתוני סריגה אירופיים שבהם נתנו הוראות לסריגת סוודרים עם 'קרעים'. המעצבים הללו  לא היו הראשונים

הוראות סריגה לסוודר עם חורים, החצאית כאילו קרועה ומוטלאת Ariadne מרץ 1983

שהשתמשו במראות של חסרי כל. מדי עשור מופיע מראה של 'משוטטים' [vagabond] ועוד מיני כינויים מתחכמים. טבעי לגמרי ואין שום רע בכך שהמעצבים סופגים/קולטים/מגיבים למראות הרחוב, אך כשהם הופכים זאת למראה שמלעיג על אנשים, או מה שגרוע יותר כשהפיכת המראה של אנשים שמתלבשים כך מחוסר ברירה, הופך למעין אופנה, הם בעצם הופכים את המראה למשהו שהוא תקין ואם הוא תקין אז למה שהחברה תזדעק לתקן אותו.

אני נוהגת לתקן ולשפץ את בגדיי הישנים, אני בוחרת בכך מרצון, אך לסרוג סוודר חדש עם קרעים?, או לתפור בגד חדש קרוע ?, נראה קצת מוזר ומלעיג על אנשים שאין להם ברירה,אלא ללבוש קרוע/ישן. בעתון 'אריאדנה' שבו הופיעו התמונות הנ"ל תחת הכותרת "אופנה באריאדנה", מסבירים שאופנת ה'נווד'  היא אופנה רשלנית עם הרבה שנצים שצריכים לדמות חוטים קרועים, טלאים תפורים בכאילו רשלנות במקומות מוזרים  ..העורכת ממשיכה להסביר שאם יעשו את הבגדים הללו מחומרים משובחים, אזי הבגדים הקרועים בכל זאת יראו מאד 'מתוחכמים'!. בדף ההוראות עצמו כתוב פשוט 'סוודר חורים וחצאית'.יש מקום לקרעים בעבודת אמנות כשהם באים להביע משהו, לא כחלק מאופנת לבוש יוקרתית.

בשנים האחרונות רואים בהרבה חנויות. פסלונים קטנים של 'סבתא סורגת', לפעמים היא יושבת על

פסלוני קיטש של 'סבתא סורגת' כפי שהוצגו בתערוכת 'מקלות הקסם'

ספסל ליד סבא שקורא. אני אוספת גלויות ותמונות של נשים העוסקות במלאכות, לכן בחנתי דמויות כאלה וגם רכשתי כמה, שאף הצגתי כחלק מה'אוסף שלי' בתערוכת 'מקלות הקסם'. במבט ראשון הפסלונים נחמדים, במבט שני ושלישי יש בכמה מהם משהו קצת מעליב,קיטשי וקיבוע הדימוי של הסריגה כאילו היא עיסוק 'אולי לא חשוב' של זקנות/סבתות, על בסיסו של אחד הפסלונים שמצאתי  נצבע "לסבתא באהבה".

אני מוטרדת ומודאגת מאמנות שמציגה טרוריסטים כאילו הם גיבורים. או משימושים שונים בסמלים וביטויים שהיו בשירות של נאצים.  אני אינני משתמשת בסמלים נאציים, אך יצרתי עבודה שמתיחסת לטלאי הצהוב שאמי ומשפחתה ורבים מעמנו אולצו לענוד. יצרתי את עבודתי 'טלאי הפוך' [טלאי לגרמנים] http://fibersiv.net/threads/badge.html שהוצגה בכמה מקומות בארץ ובעולם ועוררה תגובות רגשיות שונות מאהדה לשנאה.  העבודה נולדה ממציאת הטלאי הצהוב של אמי בין מסמכים, מתגובתי להערות אטומות לב וחסרות הבנה  של אנשים שאינם יהודים, ולצערי גם תגובות הערות תמהוניות של ישראלים שגדלו והתחנכו פה. חיפשתי צורה שתכוון את הצופה לראות שיש קשר לטלאי הצהוב בלי שאשתמש בסמל נאצי כלשהו. כך לאחר הרבה מחשבה ונסיונות נולדו שני הטלאים ההפוכים הנראים בתמונה ואז רציתי לשים אותם על 'מישהו' ותפרתי את הדמויות. הרבה גרמנים שראו את העבודה, אמרו לי שלעולם לא חשבו 'מה היה אם המצב היה הפוך'. סופר לי שכשהעבודה תלתה בתערוכה בורשה, אנשים עמדו והתווכחו לפניה. אני שמחה שהצלחתי ליצור עבודה מתריעה בלי שהעלבתי מישהו, או לעגתי למישהו.

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות על זו לא בדיחה

  1. מאת אילה רז‏:

    מראה הנווד הקלושאר, חסר הבית, הוא מוטיב שהשתמשו בו מעצבי אופנה עילית כמו איו סאן לוראן וג'ון גאליאנו. גם המעצבת הקונספטואלית המוערכת ריי קוואקובו יצרה חורים מכוונים בסריגים שסרגה באמצעות הוצאת ברגים ממכונת הסריגה. קרעים באופנה היו נהוגים לאורך תקופות שונות בהיסטוריה של הלבוש. אין בזה שום דבר פסול. כל נושא הוא לגיטימי ליוצר או למעצב שמקבל ממנו השראה. מיותר להוסיף כי הג'ינס הקרוע הוא טרנד אפנתי שמחזיק מעמד כבר שנים רבות ולא מרבה סימני עייפות. זה נושא מעולה לוויכוח פנים אל פנים שיתרחש מתישהו אחרי החגים…

    • מאת mirjam‏:

      אילה חביבה אכן הגיע הזמן להפגש [אחרי החגים!!!] והנה לנו עוד נושא לשיחה בין הרבים שיש לנו!!!ותודה לך על התוספות היפות לדברי. מרים

  2. מאת יוחאי רוזן‏:

    איפה צולם פסל המחט עם הזבוב?

  3. מאת יוחאי רוזן‏:

    אה כן… פשוט לא הצלחתי להיזכר

    זה פסל של יאן פברה שנקרא "טוטם"

    http://www.seebeautifulplaces.com/2009/04/leuven-university-library.html

    • מאת mirjam‏:

      תודה רבה יוחאי, כעת אני יודעת מי היוצר!.
      אגב אני מניחה שאתה מבטא את שם העיר כמוני במבטא פלמי. באותו ביקור, נכנסנו לבנייני האוניברסיטה ושמעתי את הסיפור הביזארי על השנה שבה פיצלו את האוניברסיטה לחלק פלמי וחלק וולוני, ושאת ה'אנציקלופדיה בריטניקה' חלקו בפשטות, כל כרכי הפרט לצד אחד וכל הכרכים הזוגיים לצד השני. מרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.