HerStory =הסיפור שלה : לא תמיד נוח מנקודת המבט העכשווית

,ככה ככה ולא אחרת"

לפני כמה שנים רציתי לאפות איזו עוגה, ששכחתי את כמויות המרכיבים שלה, אז שלפתי מהמדף את ספר הבישול הנפלא והאהוב שליווה את אמי ז"ל הרבה שנים. משום מה קראתי גם את הקדמת הספר וחשכו עיני. מנהלת מחלקת ההדרכה של ויצ"ו, כותבת שהספר חובר על ידי "…כל המורות והמדריכות שעבדו במחלקת ההדרכה של ויצ"ו במשך שנים רבות….וכך נתקבל אוסף מרשמים בדוקים ומנוסים. מותאמים לתנאיו ולטעמו של הישוב העברי בארץ.". נהדר נכון ונפלא, שמחתי בכך ועלי לכתוב שאני מלאת כבוד הערצה לתפקיד החשוב שמילאה תנועת ויצ"ו, בהרבה מקומות שה'מוסדות' הטרום-ממלכתיים והממלכתיים לא עשו הרבה. ובכל זאת כשהמשכתי לקרא וראיתי את הפיסקה הבאה שאת מילותיה רקמתי על הסינר ואין ברצוני לשוב ולהעתיקן כאן, נעלבתי, מה זאת ההתנשאות הזו? אני סבורה שהכותבת שבאמת היו לה כוונות נהדרות אפילו לא חשבה שהנוסח הזה מעליב.  דרך אגב מענין שהספר שנקרא "כך נבשל" מכיל גם פרק " מדריך למשק הבית" עמ'  219  -259 מתוך 278 עמודי הספר. אני עדיין אוהבת את הספר ואת מתכוניו, אך ההקדמה הבלתי מנומסת מלמדת אותי לשוב ולקרא היטב כל דבר שנדפס, ומזכירה לי שלפעמים אנו שוכחים לכבד את האחר והשונה.

קריאה מחודשת, בספרות של פעם, איננה מיוחדת לי, למעשה הרבה נשים בוחנות את מה שנכתב לפנים, לא מזמן ומנסות להבין איך זה השתלב בחינוך למיקום הנשים בסולם החברתי. ההיסטוריוניות הנשיות  קוראות לזה HerStory במשחק מילים על המילה היסטוריה כHistory "הספור שלו " של הגבר. אז ככה כשאני מגיעה לבדוק או לעיין בספר מפעם, אני עירנית יותר להכוונה המגדרית שמופיעה בינות לכתוב שם.

אחד הספרים שרבות מאתנו קבלו לבת המצווה וקראנו בנערותינו, היה "לבת וגם לבן לא יזיק לדעת", לכאורה ספר שהקדים את זמנו ועל פי הכותרת שיוויוני בגישתו , האמנם? קודם כל אינני מכירה /זוכרת אף בן שקבל אותו לבר המצווה! או שבכלל קרא אותו. לכל הדעות זהו ספר חינוכי לעבודת משק הבית. לספר נלוות 14 תמונות המוצמדות כל אחת לפרק המתאים לה. במחציתן הבת עושה במלאכה במחציתן הבן, שוב לכאורה בסדר שיוויוני, אך בואו נתבונן מי עושה מה.

הבת שוטפת כלים, תולה כביסה, מאכילה אחות קטנה, מבשלת, מגהצת [כשאת שיעור הגיהוץ נותן לה בן הדוד יוסי שלמד לגהץ בצבא], מנקה חלונות, שוטפת רצפה.

הבן קונה בחנות, מתקן גרביים, מעביר ילד קטן ממנו את הכביש, חובט שטיחים, סורג [אך בספור הוא בעצם כבר אבא שמלמד את בתו לסרוג ומספר כיצד למד לסרוג כששכב במיטה עם גבס], מחפש מחברת [כמעט הפרק היחידי שבו לבת יש מה ללמד את הבן] , מצחצח נעליים.

ושוב כמו בספר הקודם אני מכבדת את אסתר קל וספרה שימש לי ולעוד רבות מדריך במבוכי העשיה הביתית, אך גם ספר זה מכוון את הנשים העתידיות הביתה. כבר במבוא היא פונה אל "שלום, מה שמך ילדה? סלחי לי שאני פונה אליך כך מבלי שתכירי אותי." אמנם בסוף המבוא היא מסיימת ב"ואולי יקראו הבנות והבנים יחייכו ויאמרו: אותם הענינים – ויוקל להם."  עם אמה, הגיבורה רבה לעיתים ומקבלת ממנה הוראות, אביה  מלמד אותה לסרוג והדוד מלמד אותה לכתוב יומן קריאה. "…אם את בת 9-10 …" היא כותבת "… ואין גרביים לבנים נקיות לשבת כי , לא היה סיפק בידי אמא להתקינם לשבת…" הרי מומלץ שתכבסי אותם בעצמך וגם תוסיפי עוד כמה דברים, דרך אגב הסופרת גם ממליצה לנצל את זמן המלאכה למחשבות לימודיות שונות. בפרק על הקניות, המספרת היא שעשתה הכל אך הצילום הוא של בן.

ספר נוסף שקבלנו אז היה 'בוטיק בבית' 100  עבודות יד נוספות לבנות הנעורים , שגם הוא נכתב בלשון נקבה. הפרקים בספר מדריכים לעשות כל מיני קישוטי בית, קישוטים לבנות עצמן וכולי.

ואם תאמרו, שהבעיה היא שבעברית צריך לכתוב בלשון המכוונת לאחד המינים ולכן זו רק 'בעיה לשונית מקומית', כמו שהתריס באוזניי אדון אחד:"שהרי באנגלית אנחנו לא יודעים עם הyou מכוון לו או לה!!! אז אני יכולה להפנות אותכם לספר רקמה אמריקאי האומר שהבת תהנה לעזור לאמא לערוך שולחן ועל כן היא תהנה גם לרקום לעצמה סינר, ספרים לתחביבים הספרים המכוונים לבנים מציעים אלקרוניקה קלה, נגרות, טיסנות.לבנות מציעים עשיית קישוטים לבית וללבישה. ואינני מדברת על ימי הביניים.

כשהצגתי את תערוכתי "התרשמויות מפה" ב2001 ב'מוזיאון עין חרוד', הוזמנתי מדי פעם לדבר עם קבוצות. יום אחד הוזמנתי לשוחח עם קבוצת מורים לאמנות. אחד המורים צעד לתוך החדר ומיד נרתע:" מה זה מפות רקומות? גם אמא שלי רוקמת מפות והיא לא אמנית" . האקוסטיקה של המוזיאון היא כזו שגם בחדר השני שאליו פנה הוא שמע את דברי.  באמצע השאלות ראיתי שהוא שב פנימה…..:"תראי לא רציתי לפגוע בך….? לא ידעתי , אשה רוקמת זה בדרך כלל לא רציני אלא סתם תחביב". כן, כן הוא מלמד אמנות!, אני רק תוהה איך ומה ?.

אנו כולנו נהנים מזכויות שאמהותינו וסבתותינו נאבקו עליהן, חלק מהאפשרויות שלנו ללמוד, להיות בריאים גם הם הושגו מתוך תובנה ומאבק אישי. על כן עלינו לחנך את עצמנו להטיב תנאי חיים לדורות שיבואו אחרינו. צריך ללמוד ולהבין איך נעשו דברים פעם ומתוך כך אולי נשתפר ונשפר את העולם לכולם.

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אוספים, אמנות ישראלית, אמנות סיבים, אמנות שלי, ארון הספרים האמנותי, מלאכת מחשבת, תדמית מדומיינת, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על HerStory =הסיפור שלה : לא תמיד נוח מנקודת המבט העכשווית

  1. מאת אילה רז‏:

    דברים כדרבנות. מיותר להוסיף שאני מזדהה.

  2. מאת ארבל‏:

    אבא שלי נפצע בצבא, ושכב מגובס 7 חודשים, הוא למד לסרוג (וסרג אפודות לאחיין שלו). ממנו למדתי לסרוג 🙂 [מצד שני הוא לימד אותי גם לנגר לנפח, להלחים, לנהוג בטרקטור ועוד "מלאכות של בנים"]

    הנורמות האלו מושרשות בנו, בציפיות שלנו מילדים, בשפה שלנו, ובספרים (גם בספרים פחות ארכאיים, רק ששם זה יותר סמוי). אפילו את השתמשת בצבעים 'אדום' ו'כחול' כדי לציין את ה'בת' וה'בן' – עוד הבחנה שרירותית לחלוטין שהחברה עושה בין המינים (כשהייתי ילדה אהבתי צבע כחול, וממש התביישתי בזה, כי כולם אמרו לי "אבל זה צבע של בנים". בסוף התפשרתי על סגול…)

    וחוץ מכל אלו – אני כבר לא זוכרת איך הגעתי לבלוג שלך (זה קרה לפני כמה ימים, ורק עכשיו התפניתי להתחיל לקרוא בו), אבל אני שמחה שזה קרה – מהמעט שהספקתי לקרוא מעניין ויפה פה…

    ארבל

    • מאת mirjam‏:

      שלום ארבל, ברוכה הבאה לבלוג. את מוזמנת להמשיך לבקר, להגיב ולספר לנו עוד על חייך. אני שמחה מאד ששמת לב שהדפסתי את השם בת באדום והשם בן בכחול, איזכור לעוד סוג של 'שפה' של הפרדה מגדרית. אם כי זה יכול להיות גם חיובי ושימושי, בכל מיני מקומות כשרוצים להבדיל מגדרית בצורה שתבלוט ותהיה ברורה לכולם. למשל בעבודה אחרת שלי "אלבום בדים זוכרים" , רקמתי את מפיות משפחת בעלי על 'דפים' מבד תכלת ואת מפיות משפחתי על 'בדים' מבד ורוד. כל טוב מרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.