קשה להיות בן של מי שחזה את העתיד ברח וניצל

ביום רביעי ה1 ליוני, הלכנו למרכז האקדמי ויצו חיפה, לשיח גלריה על תערוכתו של אבישי אייל "דאבל תרי עשר". הדפסים, רישומים וציורים 2006-1968. את השיח ניהלו אבישי אייל והאוצרת ענת גטניו, בסדרת שאלות ותשובות, בדומה לנכתב בקטלוג.כבר כשראיתי בהזמנה את הדמויות המסקרנות, התרגשתי וחשבתי שזוהי פסגה ביצירתו של אבישי, כאשר הגעתי למקום הלכתי ב'שביל- הזמן'  שהתוותה האוצרת שהציגה מבחר מתומצת מכמה תקופות של עבודותיו והגעתי לקיר במרכז החדר ועליו היו ה'דאבל תרי עשר'. זה עלה על ציפיותי. 'תדביקים' קורא אבישי לעבודות המענינות הללו. בחלקן רואים דמויות שכבר פגשנו ביצירות קודמות שלו, דמויות של ידוענים שכולנו זוכרים מהפוליטיקה והתרבות הארצית שלנו. לכמה מהן הוא צירף דמויות משנה קטנות שמראות לנו שאייל  מודע היטב והפנים את הרב- שכבתיות האישיותית שהיו לרבים ממקימי המדינה שלנו- לדור ההורים והמחנכים שלנו.

אבישי אייל , 'דאבל תרי עשר מס' 8', ,2006, טכניקה מעורבת על נייר

אבישי ואני גדלנו פחות או יותר באותה תקופה, ההבדלים בין עיר לכפר לא היו גדולים כל כך, החינוך של כל הילדים פחות או יותר הלך באותם נתיבים. מצד אחד גודלנו כילדי המהפכה שיחד עם הורינו בונים פה עתיד חדש לשארית העם היהודי ששליש ממנו הושמד זמן קצר לפני כן, עמסו על גבינו את תקוות העתיד, את הביקורת והיאוש על העבר,  לא היינו ממש ילדים והורינו לא היו ממש מבוגרים, חלקם עם טראומות האבדות שלהם, או אכזבות של השתנות גורלם.  היו אנשים כמו אמי שקבלו חינוך ציוני עוד הרבה לפני מלה"ע ה2, שראו בבואם המשך ישיר לחינוך זה וגם מסקנה למה שקרה בשואה, אמי ואני עלינו ארצה והגענו הביתה. והיו אנשים רבים, שהגיעו הנה לא כל כך מרצון , וראו בעצמם אמיגרנטים = מהגרים שלולא ה'אסון' ההיסטורי לא היו מגיעים בכלל. רוב שנות בית הספר שלי גדלתי בנהריה, שם חיו הרבה ייקים ועדיין הנני מופתעת שדווקא גוש גדול של יוצאי גרמניה שהגיעו הנה בשנות ה1930,בדרך כלל עם בני משפחה ואפילו חלק מרכושם עמם,המשיכו לראות בעצמם מהגרים, ואף מגורשים מה'ארץ ההיא'. היתה איזו כפילות ביחסם לגרמניה, איזו כמיהה למה שלא התגשם שם, געגועים לשוב לשם ואי הפנמה שזו כבר לא היתה אותה ארץ שטרפה את עמם. חלק מהילדים שלמדו עמי, היגרו מפה לגרמניה.

אבישי הוא אמן ישראלי בכל רמ"ח אישיותו האמנותית, יכולתו האינטואיטיבית לשלב את הדי השניות הייקית הפוזלת לעיתים לגרמניה של פעם, עם עבריות טוטאלית וילדות רצופה במוזאיקה של חיי קבוץ/ צבא/ מלחמות ופרנסה לא קלה. ילדותנו פה היתה גדושה באירועים היסטוריים שמהם הוא השכיל לסנן אל עבודתו כל מיני אזכורים שמהדהדים אצל כולנו בראש.   אני גם מוצאת בו אמן רומנטיקן, הוא אוהב את המצוירים שלו, עושה רושם שבחר אותם בקפידה וברור שהוא מלא אמפטיה למערבולת הרגשות שלהם כשהם נסחפים להם בין אירועים היסטוריים המשנים את חייהם.

אבישי הוא בנם של אנשים, שנקלעו לתקופה קשה חזו את העתיד ברחו וניצלו. זה בכלל לא פשוט, לגדול בבית כזה. האנשים שעשו זאת היו במידה מסוימת מהפכנים הם שברו כללים ומנהגים, והתחילו משהו חדש. מילדיהם של המהפכנים הללו ה'נביאים' בעל כורחם , מצופה כמובן שהם ימשיכו ויבססו את  החדש שהקימו ההורים , מעשה ה'כהנים' שמבצרים את חידושי הנביא. אך לפעמים גם בני המהפכנים רוצים וצריכים לשנות משהו, לשבור משהו לא להסכים למשהו. אבישי בהחלט רצה לשנות, יש לאבישי יצירות שבהן הוא כועס או רוצה להתריע, אך לא ראיתי אף עבודה שבה הוא מבזה או מלעיג את המצויר. כשאני מתבוננת באמנים בני דורו של אבישי אני רואה לעיתים אמנים שדורכים בגסות על כל מה שחשוב לאנשים רבים כאן. הם בונים רפרטואר של יצירות הרסניות, משתלבים לפעמים בלי להרגיש בזרמים ותנועות שמכוונות להרוס בנו. אבישי מדביק ומתקן, על כל מחיקה של משהו בניר הוא שם 'תדביק' שבו הוא מצייר מישהו בחמלה והבנה. כל דמות ממולאת בקווים רבים, ספק קמטי החיים ספק העור והגידים שנותנים לאנשים חיים ואישיות ואפשרות להשתקם ולהיזכר כמי שחי ועשה, כי חשב שכך נכון וכך טוב. יפה שאבישי קרא לאנשים הללו 'דאבל תרי עשר', הם היו נביאים בעל כורחם והיו בונים כי לא נרתעו מלקחת אחריות, הם תפסו את אי היכולת לשנות אירועים היסטוריים והדביקו מדינה עם חברה ותרבות מתוך היאוש והאובדן. והם היו אנשים עם חסרונות אנושיים, ולכן גם שגו בחלק מהעשיה שלהם.

כישראלי אמיתי ואיכפתי, שהחליט להשאר פה אתנו, כשהחליט לחזור מלונדון לאחר לימודיו. הוא בחר  לחזור ולעשות פה משהו וזה רצון חיובי לבנות ולתקן ולתת. עשייתו האמנותית מראה שאפשר לבקר מתוך חשיבה בלתי הרסנית. שאפשר לחנך ולהראות דרך בשקט, בנימוס, בלי להעליב ובלי לפגוע ואפילו עם שמץ של הומור.

בכתיבתי כאן, אני מביאה את התרשמותי ושלל התחושות שאני חווה בתערוכות. אופני היצירה של אבישי אייל מאד מורכבות ומענינות ואני חוששת שלא אטיב לתארן.  אני מקווה שאבישי יצטרף ל'שיח'  הכתוב ויעשיר את כולנו בהסבריו.

אבישי אייל 'דאבל תרי עשר מס'4', 2006 , טכניקה מעורבת על נייר

אבישי, אני מאחלת לך ולנו שתזכה לעוד הרבה שנות יצירה פוריות, ושתמשיך בדרכך המענינת להפתיע אותנו בתובנותיך ורגשותיך האמנותיים.

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, תערוכות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.