ציונות, עברית ועוד דברים חשובים

ביום ראשון ה29 בינואר 1950 בין השעות 9-4 ערכה אמי מסיבת פרידה לחבריה ומכריה לפני שנסענו שתינו לישראל. היא שלחה לכלם הזמנה שציירה בעצמה.

הגלויה שאמי ציירה והרקמה שלי

אמי השאירה ספר לכתיבת ברכות ואכן אנשים ברכו בעברית, הולנדית יידיש וצרפתית. הבית זכור לי, הוא היה קרוב מאד ל'סנוחה' בית הכנסת הספרדי המפואר של יהודי אמסטרדם. שאליו הלכתי לעיתים לשמוע שירה יפה, תפילה יהודית. היה מחסור במגורים בהולנד ובדירה שלנו גרו עוד משפחה עם שני בנים קטנים והגברת כתבה שירי ילדים וכן אידה איטלי ז"ל  שעלתה ארצה זמן קצר אחרינו .

בצרור הצילומים שאמי הורישה לי נמצאו גם 2 צילומים, אחד של קבוצת אנשים גדולה עם שלט לפניהם [שלצערי אינו קריא] וכולם עם פתק על דש בגדם ותמונה שניה מצולמים מספר אנשים שאפשר לראות שהם שיכים לקבוצה הנ"ל, ועל גבה כתוב…

התמונה ומעליה הכיתוב שהיה על גבה, שניתנה למזכרת לסבי מורה השפות דוד קליין

דוד קליין, אבי אמי היה מורה לשמונה שפות. הוא גדל במקום שעבר מיד ליד, וכל חייו רצה להגיע לישראל אך החיים לא הסתדרו כך. בין גלויות בודדות שנותרו לאמי מאלו שהוא כתב במלח"הע ה-1 לארוסתו דאז, לימים סבתי, בכמה שפות יש גלויה אחת שבה הוא חותם באותיות עבריות יפות 'דוד קטונתי'.

סבתי מצד אבא, רקמה לאחר מלח"הע ה-2, בחוטי תפירה צבעוניים מעל חתימות של אנשים, כשכבה שניה על מפות שולחן ישנות שלה [חלקן מהנדוניה שרקמה בנעוריה] שהושבו לה לאחר המלחמה. ב1999 'שיתפתי' את המפה היחידה שהגיעה אלי מהמפות הללו של סבתי בתערוכת "בדים זוכרים", ב'סימגלרי' במגדים. על המפה חתימות וכיתובים בכמה שפות,  ביניהן גם חתימתה של אמי וברכת השלום שלי לסבי וסבתי בטרם נסיעתנו ארצה. סבתא שלחה אותי בגיל צעיר מאד ללמוד קרוא וכתוב וכנהוג שם רקמתי את האותיות הלטיניות על בד קנבס יפה, סבתא תפרה ותיקנה גרביים, מכנסיים ועוד 'כלום לא נזרק' ואני רקמתי אותיות, וסרגתי גם כי לבת 5 היה אסור להסתובב עם ידיים בטלות.

הייתי עולה חדשה עם אמא שיכלה לעזור לי בשיעורי הבית.  האהבה לשפה ולאותיות העברית ליוו את חיי מילדות, ולכן טבעי שאותיות עבריות מופיעות מעצמן בתוך האמנות שלי. בתחילת שנות ה1980 התחלתי לחקור את צורת האות העברית הרקומה, רציתי לרקום מעין דוגמית אותיות בנוסח הדוגמיות שילדות אירופיות ואמריקאיות רקמו במשך כמה וכמה דורות כאמצעי הדגמה לידע שלהן. לא מצאתי בספרי רקימה אות עברית שתתאים לי, בחנתי לוחות דפוס, שוחחתי עם סופר סת"ם, שרטטתי ורקמתי אותיות שונות, עד שהגעתי לאותיות שאהבתי. באותה תקופה השתתפתי בפגישות חודשיות של אורגות, ב'בית הגפן' בחיפה, בראשות אביבה פרס, וכשיום אחד עשינו תרגיל של שיטת אריגה פרואנית בחרתי לארוג אותיות עבריות ולא את ה'למה' לתוך עבודתי. רק שנים אחר כך מצאתי שבמדור האמנות היהודית של מוזיאון עין חרוד, מצויה דוגמית רקומה של א-ב עברי.

דוגמית האותיות הראשונה, אריגה 1985

מכאן נפתחה הדרך ליצירת אותיות בכל שיטה שארצה. על בד פשתן גדול רקמתי את הא-ב, הנחתיו בצד, ועם הזמן נוספו לעבודה כל מיני רבדים ביוגרפיים אישיים מאד ובכלל לא התכוונתי להציג עבודה זו ברבים.  לקראת תערוכתי 'אשה עם חוטים' בא חיים מאור לראות את עבודותי, לאחר שראה את כל שתוכנן להיות מוצג בתערוכה, שאל מה עוד יש לי וכשראה את דוגמית הא-ב אמר שאני חייבת להציג אותה. את העבודה הזו ואת מלוא מפת סבתי, אפשר לראות באתר  http://fibersiv.net

ה"מזרח שלי" , רקימה על בד

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אוספים, אמנות יהודית, אמנות ישראלית, אמנות סיבים, אמנות שלי, מלאכת מחשבת, משפחוגרפיה, תערוכות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על ציונות, עברית ועוד דברים חשובים

  1. מדהים לראות את היופי שניתן ליצור באמצעות השימוש בריקמה…
    ללא ספק מדובר באמנות שצריכה לחזור לתודעה.
    אל תפסיקו לרקום לעולם!

להגיב על mirjam לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.