חפצים שמספרים סיפור היסטורי – הועברו למוזיאון 'לוחמי הגיטאות

בשנים האחרונות העברתי ל'ארכיון יהדות הולנד' שב'מוזיאון לוחמי הגיטאות' צילומים ומסמכים שירשתי מאמי ואבי החורג ומעוד אנשים. שם הם מצטרפים לאוסף גדול שעוסק בשימור סיפורי קהילות שהיו וכבר אינן.

העברתי גם שני חפצים, שכל אחד מהם מביא סיפור קטן של המלחמה. אני מראה אותם כאן ומוסיפה גם את סיפורם, שאותו צרפתי אליהם.

המפה של סןפי כהן-קלאירמקר

 

סיפורה של מפה

סופי כהןקלירמאקר [Sophie Cohen-Kleermaker] נולדה ב-15 באוקטובר 1886, באמסטרדם, הולנד. בת שניה בין שבעה ילדים, 2 אחים ו5 אחיות. אביה מוזס קלירמאקר נעלם מהבית ואמה מאטייה זייהאנדלר חבשה כיפתאלמנות, אי לכך סברו שהוא נפטר, אך לימים הסתבר שהוא היה שתיין מועד ואשתו זרקה אותו מהבית כי לא נשאר כסף לצרכי הילדים. בגיל 11 סופי עזבה את בית אמה ויצאה לעבוד במשק חקלאי כדי לעזור בפרנסה. בזמנה הפנוי המועט היא נהנתה מקריאת ספרים ומלאכת יד. על פי סיפוריה כבר אז הבינה שעליה לדאוג לעצמה והתחילה לתפור ולרקום לעצמה כלי מיטה, מפות שולחן וכדומה. אחותה המבוגרת ממנה בטסי נישאה לישראל כהן מאוטרכט וב-1911 סופי נישאה לפיליפ אורי כהן אחיו של ישראל. ב– 1917 נולד אבי הארי, שנה וחצי אחרי זה מרתה וב-1929 הרברט סמואל. ב-1921 מחליטים סבי וסבתי לעבור לפנלו [Venlo] שבדרום הולנד. בהתחלה יש להם דוכן בשוק, למכירת מטריות, שמשיות ומקלות הליכה. סבי ייצר את חלקי העץ והמתכת וסבתי תפרה את כל הבדים. במשך השבוע, סבא פיליפ היה לובש תרמיל גב ויוצא למכור את מוצריהם בכפרים מסביב. בעוד סבתא סופי ממשיכה לתפור ולמכור בשוק. לאט לאט הם רוכשים חנות עם בית מלאכה, בהתחלה הם גרים מעל לחנות , יש להם כבר פועל בבית המלאכה וסבא ממשיך למכור בכפרים בעזרת עגלת יד ופועל שהולך אתו. ב-1926 יש להם כבר מפעל פורח עם 30 עובדים, בחנות יש זבנית והם עוברים לבית יותר נוח. סופי לוקחת עזרה בבית ומתחילה להשלים לימודים, גרמנית, אנגלית, שחיה. היא גם ממשיכה ליצור בכל מלאכות היד. יחד עם סבי הם מקיימים פעילות חברתית לקהילה היהודית וגם לתושבי כל העיר.

ב-1928 יוצאת הוראה מהכנסייה הקתולית בהולנד שאוסרת על קתולים לעבוד אצל יהודים. אך סבי מצליח לשכנע את העובדים להישאר. אחרי קריאת ספרו של היטלר מתחיל פיליפ להכין דרכי בריחה למשפחה. פנלו שוכנת על גבול גרמניה, הרכבות עמוסות הפליטים עוצרות בתחנת הרכבת ומשם הרשויות ההולנדיות מחזירות לגרמניה כל פליט יהודי שאין לו כסף למחייתו או מסמכים טובים. פיליפ מארגן ועדות שיחלקו מזון ומים לפליטים שמוחזרים לגרמניה. לעתים מצליח להוריד אנשים מהרכבת ומשכנם זמנית בביתם. סופי מאכילה את כולם, מכבסת את בגדיהם וכולי. זמן מה טיפלה בתינוקת שהגיעה לבד ברכבת. למרות שהיו להם כרטיסי אוניה לשוט לאמריקה, יום לפני שגרמניה פלשה להולנד. הם מחליטים להישאר ולהמשיך לעזור.

ב-1943 הם מבינים שעליהם להתחבא סופי נוסעת לאמסטרדם, מסתתרת שם אך מישהו מלשין עליהם וכל הקבוצה נלכדה. סופי נשלחה דרך וסטרבורק לטריזנשדאט, אמרה לגרמנים שהיא מטפלת ועבדה גם במפעל לייצור חומרי בידוד. הוריי הארי ואידה שברחו לשווייץ ודודתי מרתה שהייתה במחבוא בהולנד שלחו לה מדי פעם חבילות. דודתי הלכה פעם לחוזה עתידות שאמר לה שסבתא סובלת מכאבי ראש ולכן שלחה לה כל פעם אספירין אחרי השחרור סבתי אמרה שזה עזר לה מאד. ביום השחרור כתבה שיר. היא שבה משם חולה ושבורה. דודי שבא לקבל את פניה מהרכבת לא הכיר את אמו. .

סבי וסבתי שבו לפנלו, הקימו מחדש את המפעל, וסבתי התחילה לכתוב יומנים, לרקום לפסל ועוד.בגיל 60 עשתה בגרות ולמדה להיות מדריכת ספורט לקשישים.

עם שובם קבלו משכנים ומכמה מפועלי המפעל חלק מכלי המיטה והמפות שלהם. כיון שהיו דתיים היו לה מפות חלביות, בשריות וגם מיוחדות לפסח. פעם אחת אבי כתב על המפה ‘יש כאן תפר פרום’ , סופי לקחה חוט תפירה ורקמה על השרבוט של אבי, לאחר מכן התחילו בני משפחה וחברים לחתום על המפה וסבתי הייתה רוקמת מעל לכתוב. בעצמה הוסיפה ציור של כיסא וטקסט ‘מקום לכל אורחינו’ . אני כתבתי שלום לסבי וסבתי לפני עלייתנו ארצה חתמה אמי Ida ואני בשמי הלועזי Marion. היו מכרים וקרובים שחתמו בהולנדית, ביידיש או בצרפתית. כומר העיירה כותב משהו וחותם Rector יש מי שמתייחס למטריות שסבי ייצר.

כשאבי טלפן לי שסבתא מתה, שאלתיו בלי לחשוב מה קרה למפות? הוא ענה לי שזרק אותן לפח כי כבר היו מסמורטטות. צעקתי שילך ויציל אותן! לדבריו הצליח להציל אחת ושלח אותה אליי. המפה שמשה השראה להקמת תערוכה בשם ‘בדים זוכרים’ שהוצגה בגלריית ‘סימגלרי’ במגדים ב1999 ובה היא נתלתה כיצירת אמנות של סבתי. עם השנים הבנתי שהמפה הזו מאד סמלית לחיי סבתי: השכבה הראשונה רקומה בסדר מופתי, כל תך במקומו . לצערנו חלקים ניכרים מהדוגמה הראשונית כבר אינם. השכבה השנייה היא כמו שברי או קרעי חייה של סבתי, לא מכסים את העבר, אך צפים כמו זיכרונות מעל מה שכבר איננו.

סיפור המטפחת

אמי אידה, שמרה בארון הבגדים שלה את המטפחת הזאת ובה צרור של תמונות. אני זוכרת את הצרור הזה כל חיי. מדי פעם היא היתה פותחת את הצרור וממררת בבכי. היא אסרה עלי בתקיפות להתבונן לתוכו. אמי נפטרה ב1991 וחמש שנים אחריה נפטר בעלה השני. כשפרקנו את הבית חיפשתי את המטפחת עם צרור התמונות וכשפתחתי אותה נדהמתי למצוא צילומים של אנשים שלא זיהיתי, רק לחלק מהתמונות היו רישומים על גבם, מצאנו גם מגירה מלאה במסמכים, לא היה לי כוח לטפל בהם והנחתי הכל בצד. ב1999 אצרתי את התערוכה "בדים זוכרים" והשתתפתי בה, ואז העזתי לראשונה להציץ אל בין המסמכים והתמונות. בכנס 'נשים ושואה' הראשון, ספרתי לגברת תניא רונן, אז מנהלת 'ארכיון יהדות הולנד' בלוחמיהגיטאות על האוסף שיש לי והיא הזמינה אותי למסור אותו למוזיאון. מרגע שהעברתי הכל למוזיאון קבלתי כוח ואומץ לחקור את התמונות והמסמכים 'לפגוש ולהכיר קצת' את המשפחה האבודה שלי.

סקרן אותי לדעת כיצד הגיעו התמונות אל אמי, כיוון שהיא ברחה מהולנד ומשפחתה הושמדה, איך הגיע צרור התמונות לידיה? במשך השנים חקרתי ושאלתי קרובים ומכרים ולא קבלתי תשובה.

לפני כמה שנים שוחחתי כדרכי מעת לעת עם רודולף דהיונג, בן דוד של אבי. רודולף, שבבגרותו היה היסטוריון, כתב לי תיאור מקסים של חתונת הוריי בלילה האחרון של 1941 כשהוא בן 9. שאלתי אותו אם ידוע לו משהו על מקור התמונות והוא השיב שכשנודע לאביו אלברט שהורי אמי נעצרו, הוא ושני חברים פרצו לבית כדי לאסוף מסמכים וכתובות של המחתרת, שלא ייפלו בידי הגרמנים. הם לא יכלו לקחת תיקים כדי לא לעורר חשד, לכן המסמכים נאספו לכיסי המעילים והתמונות נצררו למטפחת. כאשר אמי ואני שבנו להולנד הדודה רבא בפ' דה יונגכהן נתנה לה את הצרור . שאלתי את רודולף:” אתה זוכר אולי איך נראתה המטפחת? “ נדמה לי שהיא היתה משהו כחול" הוא ענה:” משהו עם אוניות".

עד סוף חייה אמי שמרה את צרור התמונות בתוך המטפחת מדי פעם פתחה אותו ובכתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אוספים, כללי, ממצלמתי, משפחוגרפיה, תדמית מדומיינת, תערוכות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חפצים שמספרים סיפור היסטורי – הועברו למוזיאון 'לוחמי הגיטאות

  1. מאת אילה רז‏:

    מרתק ומרגש. מתי יצא לאור ספרך? אני מחכה לו כבר הרבה זמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *