מכתבים מ'בית זיקנה' – סופי כהן – קליירמאקר

 סבתי סופי כהן-קליימאקר, כתבה יומנים שונים במשך חייה. זמן מה אחרי שעברו סבי והיא לבית אבות היהודי 'בית זיקנה' באוטרכט, שיכנע אותה אבי לתת לו את היומנים שלה מתןכם את מה שנראה לו מענין  לצערי ומגינת לבי זרק את המחברות. בכל זאת יש ענין לקרוא את הקטעים שהוא הותיר. ברשות אבי תרגמתי את מה שהודפס בספר וזה ייכלל בתוך הפרק על סבתי וסבי בספר שאוציא לאור עם התכתבויות מ1942-1945.

הבקר התעוררתי בשש וחצי, אור פנס הרחוב האיר את החדר. התמתחתי. קודם להרים רגל אחת ואחר את השניה. זה עדיין בסדר. אני מפתלת את אצבעותי אלו באלו ומרימה את זרועותי מעל לראשי. זה נפלא שאני עדיין יכולה להתנועע כל כך טוב. ידי מחליקות על גופי, הכל חם וחלק למגע.

טוב, אני עוד לא זקנה, אבל הרי אני זקנה? אז אני מניפה את רגלי מן המיטה, לוקחת את חפציי והולכת למקלחת. התענוג של המים החמים והקרים על גופך. אני מסדרת את מיטתי ודוחפת אותה מתחת למיטת בעלי. עכשו גם הוא יכול לקום

* * *

אתמול באה המנהלת עם ספור נחמד. יש פה איש בן 91. בילדותו היה לו שיתוק ילדים ועל כן הוא מתקשה בהליכה. כל יום הוא אומר שהגיע זמנו למות. בשבוע שעבר בא וסיפר שכאשר עמד על המרפסת התעטש חזק ושכתוצאה מכך עפו שיניו התותבות בקשת אל הגינה. מיד יצאו שלוש עוזרות לחפש. אך ללא תוצאה. מאוחר יותר מצאו אותו שוכב אפרקדן תחת השיחים. הן נבהלו מאד כי חשבו שהתעלף. אך לא, הוא עסק בחיפוש שיניו התותבות. עכשו היה אצל רופא השינים ושם התברר שעוד אף פעם לא היו לו שיניים תותבות.

* * *

אנחנו כבר כמעט ארבעה חודשים במוסד זה ומאד נוח לנו בדירת החדר האחד שלנו. בתחילה חשבתי שיהיה לי קשה לעבור את הימים. האוכל בא מוכן לשלחן, יש עזרה בשמירת נקיון החדרים וגם הכביסה יוצאת מהדלת. אבל צריך היה לבחור בועד חדש של דיירי המוסד ואני נבחרתי ב36 מתוך 40 הקולות. ומיד נבחרתי גם ליו"ר.חשבתי שזה מפחיד מאד להיות באור הזרקורים , בעיקר אני חוששת מפתיחת הישיבות.

* * *

הקמתי חוג להתעמלות. עכשו אני מצפה לראות אם זה יחזיק מעמד. לעת עתה אני בעצמי מעבירה את השעור שהרי אלו רק תרגילים קלים, לזקנים. אם נחזיק מעמד, אז תבוא מורה.

* * *

אתמול היו לנו המון מבקרים. זה נחמד מאד כשהילדים והנכדים פה אבל אחר כך אני תמיד מאד עייפה.

* * *

לפעמים אני חושבת על הזמן במחנות. לבד, לבד, לבד. אבל בכל זאת היה שם יותר קל לשאת בנטל כיון שהיינו שם כל כך הרבה אומללים ביחד. בערבי חורף קרים כששבנו מן העבודה הייתי לעיתים קרובות מביטה בכוכבים ושולחת עמם ד"ש הביתה, הרי הכוכבים, הינם אותם כוכבים על פני כל העולם.

* * *

היום שוב נתתי שעור התעמלות. הגברות מרוצות מאד עכשו. ברבע השעה האחרונה שחקנו בכדור. עלי לחשוב על תרגילים חדשים ואם אפשר בליווי מוסיקה.

בכל יום שני בבקר יש לנו אסיפה בעצם זו יותר שיחה על ימי הולדת, מחלות ועל כל מה שנעשה בבית האבות. אם אלו דברים רציניים, אנו מבקשים לדבר עם ההנהלה, או מבקשים הדרכה. ביום ששי יש שוב יום הולדת, לאדון פרינס [Prins] הזקן ימלאו 91 שנים. פירושו של דבר תוספת של קפה ועוגה.

אלו גילים גבוהים יש פה, יש לי שתי שכנות שמקוות להגיע השנה ל88 . שתיהן מלאות חיים למרות שלאחת יש ריאומטיזם, והיא מתקשה ללכת והאחרת לא רואה וכמעט לא שומעת. אבל הן מאד ידידותיות ובעיקר מלאות תודה על כל שירות קטן. אני מבקרת את כל החולים ועושה עבורם דברים קטנים. זה מאד מספק.

* * *

אמש התאספנו כדי לדבר על נשף הפורים הקרב ובא. גם המנהלת היתה נוכחת. היא נפלאה בארגון מסיבות. היא רוצה שהדיירים יציגו את כל המגילה. יש לה כבר תוכנית מלאה בראשה, ההצגה , הכיבוד, ההנהלה שתשב עמנו, הצילומים שיש לצלם וכול"יעבורה זה גם יהיה נשף הפרידה, כיון שאינה רוצה שנעשה לה מסיבת פרידה ממשית כי היא באבל. יש עוד להדפיס את התפקידים ובעיקר יש למצוא "שחקנים", המנהלת סבורה שבוודאי כולם ירצו להשתתף.

* * *

שעורי ההתעמלות עכשו נהדרים, רבע שעת המשחק בכדור, הפך כבר להרגל קבוע. מחר תבוא המנהלת החדשה. אני מקווה שהיא תמצא חן בעינינו. אנחנו כל כך מרוצים פה. החדר נעים ומוכר וכל אחד יכול לבוא וללכת מתי שהוא רוצה.

* * *

קיימנו את האסיפה הראשונה בעניני נשף פורים. בינתיים יש חזרות בכל יום שני בשבוע. המנהלת תדאג לקישוט השלחנות, לתפריטים ומאה פרטים אחרים. חוג ההתעמלות עדין מתנהל נהדר. התלמידות שלי מרגישות שהן בכושר.

כמעט כל שבוע יש יום הולדת, מדי פעם יש גם יום הולדת מיוחד שמסתיים בספרה 5 או 0, אז גם ההנהלה באה לברך. היותר צעירים צוחקים ביום כזה כי הם עוד בין הצעירים.

* * *

פעם בשבוע אני הולכת לקורס ל"ציור חופשי" למרות שאיני כשרונית, אני הולכת לשם ברצון רב. יתר המשתתפים מטיבים לצייר, ויודעים הרבה טכניקות. יש להם דמיון ולי אין. אבל זה פשוט נחמד להעביר שם את הבקר, גם כי מכירים אנשים אחרים.

* * *

התוודענו למנהלת החדשה, היא נשארה כמעט יומיים ומיד התחילה לעזור. בעצם היה עליה להיות מעט יותר צעירה למשרה כזו קשה אבל עם טקט וידיעת טבע אנוש היא בוודאי תוכל להשיג הרבה. בשבוע הבא היא שוב תבוא למשך יום.

* * *

אנחנו עורכים חזרות לפורים בכל המרץ, המנהלת באמת עושה כמיטב יכולתה שהנשף יצליח. גם חברתי חריי [Gre] היא כח עבודה מעולה. היא תופרת חלק מן התחפושות ונותנת עצות טובות בכל מקום. זה נעים כשיש שיתוף פעולה כזה.

היום נצא לבלות לכבוד מסיבה יהודית, יסיעו אותנו במכוניות למלון 'רויאל'. יבואו גם הרבה אנשים אחרים. בעלי ואני חיים פה באושר רב, אנחנו רוצים ומצליחים להיות מועילים ומנצלים כל הזדמנות לכך. הימים חולפים להם, תוך עשיה. אנחנו מרבים לקרא ונשארים מעודכניםבכל מה שקורה בעולם. נראה שהמשל האומר ש'אין להזיז עצים זקנים ממקומם', אינו תופס לגבינו, אנחנו זקנים בגילינו אבל צעירים במה שמענין אותנו. כמובן שלעיתים קרובות, אני חושבת על הסוף של כל זה. משתדלת לקבל בהכנעה את שעתי כשתבוא. אבל כמובן שאיןזה קל להפרד מעולם כל כך מענין ועם זאת כל כך אכזרי.

* * *

בשעה שמונה, כאשר התבוננו בחדשות, בעלי פתאום לא חש בטוב. צלצלתי לאחות, וגם המנהלת באה. אחר כך צריך היה הרופא לבוא, כשהכל עבר התישבתי לכתוב, מקוה שהלילה ישאר הכל רגוע.

* * *

היום דברתי עם מנהלת בית האבות הקתולי בבנין השכן לנו. אין להם שם שעור התעמלות והיא חשבה שמשהו כזה גם לא כל כך יצליח אצלם כי הדיירים שלהם מקפידים הרבה יותר על הבדלי מעמדות.

* * *

איזה מזל שבעלי שוב עבר בשלום את ההתקף. חלפו בדיוק ששה חודשים, מאז ההתקף האחרון שלו. איזה מזל שאני תמיד יודעת מה לעשות מבלי לאבד את עשתונותי. בלילה זה תמיד לא נעים כי צריך להפריע למישהו אחר.

אל לנו לשכוח שאנו כבר זקנים כמעט בני 81 ו 80איזה גילים מופלגים. אני זוכרת היטב, כיצד כנערה צעירה הייתי מדמינת לעצמי:” איך זה להיות נשואה? ואיך זה יהיה כשיהיו ילדים?”.

השבוע קבלתי מבני הבכור, הארי צילום גדול מאד. הילדים נתנו לי הרבהאהבה ונחת וכשיגיע זמן הפרידה, אני מקוה שהם יעמדו בכך באומץ ובהבנה.

החיים ממשיכים והמוות הינו דבר טבעי. נוכל אז לאמר שהיינו רבי משמעות אחד לשני ושעשינו רבות אחד עבור השני.

אבל קודם נמשיך בנשף הפורים. ה'תפריטים' מוכנים, תופרים את התחפושותועדיין יש לעשות חזרות. המנהלת והעוזרות תדאגנה לשלחנות החגיגיים. כל ההנהלההראשית תבוא והם יביאו עמם עוד אורחים.

* * *

אתמול בערב הארי היה פה כדי להציג לנו ערב שיקופיות. כלן מאד יפות ואמנותיות. ההתלהבות המרובה מאד של הגברות מצאה חן בעיניו. בפעם הבאה יקרינו את זה באולם הגדול על מסך ענקי כך שכולם יטיבו לראות.

* * *

כאן זה כמו משפחה אחת גדולה, עם הרבה דעות ותקוות. אני מסתדרת טוב עם כל אחד. הכי יפה זה שהימים שלי מלאים מבלי שזה יהפוך למטרד כמו בחיים הרגילים. בימי שני יש לי אסיפה אחרי הקפה עד השעה 12. בימי שלישי בבקר אני הולכת לחוג ל'התבטאות חופשית'. בימי רביעי יש את שעור ההתעמלות. וביום ששי בבקר אני הולכת לקניות. קודם לשוק הפרחים ואחר ליתר הקניות, להתבונן בחלונות הראוה וללכת עוד קצת. כך חולפים להם השבועות.

* * *

הערב אני עצבנית. בעלי עדין אינו חש בטוב. אבל הוא אינו מתלונן ובעצם אינו אומר מאומה. אני צריכה לקרא ולהבין הכל מארשת פניו. נקוה שהלילה לא יקרה כלום.

* * *

אנו עורכים חזרות פעמיים בשבוע. האם עוד נחגוג את פורים כשאנו בריאים?

ביום ראשון אוספים פה כסף למבצע 'אוכל להודו'. מוצא חן בעיני שאנו יכולים להשתתף בכך.

* * *

מצבו של בעלי משתפר לאט לאט. הוא עוד לא התאושש לגמרי מן ההתקף האחרון.על כן אינני מעיזה ללכת לשום מקום. תמיד חוששת שבינתיים יקרה משהו.

* * *

ביום רביעי אסע כנציגה נבחרת לאמרספורט [Amersfoort]. כל הועדים של בתי האבות שולחים נציג. אני מאד סקרנית. לאן שאדם בגילי יכול להגיע!!!.

אתמול בא שכן לשאול אם אני יכולה לתקן את התספורת שלו, הספרים הם כל כך יקרים.

* * *

השבוע נפלו מספר אנשים. במזל הכל נגמר בטוב, למרות ששתי גברות עוד צריכות לנוח במיטותיהן. גם מר פרינס הזקן היה בין הנופלים. איזה אדם שמתעקש לעלות במדרגות ברגל בגיל 91 ! ואז הוא מתלונן. שכנה אחת בת 88, שהיא חרשת וכמעט עיורת אומרת :"אח, אם אתה כל כך זקן, אז עליך להזהר קצת יותר". כל אחד סבור שהוא יותר צעיר מהאחרים. זהו כמובן סימן לחיוניות. מסתכלים גםהרבה על האופנה. מיד כשמישהי לובשת משהו חדש מתענינים איפה זה נקנה וכמה זה עלה. האדונים הולכים לספר במועד הראוי ומוסרים את בגדיהם לנקוי יבש. זה מחזיק את האנשים צעירים.

* * *

הדבר הכי מופלא על פני האדמה הוא האדם. הוא כנראה הגיע מאיזה מקום ואחר התרבה לכמויות אדירות. עכשו נראה שכדור הארץ קטן מדי לכל האנשים. כלם עובדים קשה ובכל זאת אין מספיק לחם לכלם. וזאת כמובן לא היתה הכוונה!. אם יש כח עליון מדוע אם כך בצד היפה שבחיים יש כל כך הרבה כאב וסבל?. מדוע צריכה אם בת 96 לאבד את בנה היחיד? האם לשם כך היה עליה להגיע לגיל כל כך מופלג?

וכעת הטיסה לירח ופיצוץ האטומים. אפשר לנצל זאת לטובת האנושות, כדור הארץ יכול להפוך לגן עדן. אבל מספיק שיבוא משוגע אחד ובלחיצת הכפתור, יתפרק הכדור לחלקיו.

* * *

ככה, הנשף חלף. זה היה ערב נעים באופן יוצא מן הכלל. חדר האוכל היה מלא מפה לפה ב75 אנשים. ה'תפריטים' וה'תוכניות' הודפסו בצורה יפה. ולא נשאר אף אחד על השלחן. זה התחיל עם עוגת שמפיניון. אחר כך חריי הקריאה את הדו"ח השנתי בחרוזים הומוריסטיים שכתבה בעצמה. אחרי האוכל , סוף סוף הגיע תורם של השחקנים להופיע באורות הבמה. הם נראו נהדר, הרבה לבן ושחור, כתרי זהב ןמדליונים. השחקן הראשי הפך באורח קסום להמן שמן עם שפם שחור, זקנקן וכובע גבוה. אני הייתי הקול. זה הלך מצוין למרות שהרמקול סרב לעבוד.

* * *

הימים העמוסים מאד חלפו להם. אינני מרגישה עצמי כה בודדה ולבד כמו בפנלו [Venlo] שם לא ידעתי מה לעשות עם עצמי בצהרים. החדרים הריקים, הכסאות הריקים, לא ידעתי לאן לפנות. לעיתים רציתי לברוח מעצמי. אף אחד אף פעם לא ידע זאת. כאן ימיי מלאים ובערבים אני נרדמת מתה מעיפות. ובבוקר המחרת אני יודעת שיש לי מה לעשות.

אמנם אני כבולה מאד היות ואיני מעיזה להשאיר את בעלי לבד. אני תמיד פוחדת שיקרה לו משהו בזמן שאני לא אהיה שם.

* * *

אתמול הייתי באמרספורט לכנס הועדים של כל בתי האבות של המדינה. היו שמונים אנשים, רובם גברים. דברו המון אבל לא התקדמו בכלום. לבסוף בחרו נציג אחד מכל מחוז וועד ארצי זמני של שמונה חברים. ובזה סגרו את הכנס.

* * *

הערב הייתי אמורה ללכת לתיאטרון, אבל אחרי מנוחת הצהרים בעלי חש ברע. עכשו למזלי זה שוב עבר והוא שוכב במיטתו במנוחה. אז עכשו אני אצייר קצת.

כל פעם אני נהנית משעור הציור. כעת אני מבינה שקודם צריך ללמוד להתבונן. לבחון את החפץ ורק אחר כך לצייר אותו.

* * *

ביום ראשון בקרו אותנו בננו הצעיר הרברט עם אשתו וילדיה. שניהם מאד חביבים ולבבים כלפי. יננקה [Jenneke] היא אוצר. אני שמחה שהרברט כה הטיב לבחור. ילדיה מתחילים עכשו להתרגל גם אלינו. היינו במוזיאון העירוני ואחר כך גם בתערוכה של שטיחים פיניים. אלו היו שטיחים היסוטוריים, אבל הם לא מצאו חן בעיני, הם הסריחו מלכלוך ומעובש.

* * *

מוקדם מאד, בעלי עדין שוכב במיטה. הקנרי מזמר, בחוץ יש שלג רטוב. בעוד שבוע יהיה פסח. זו הפעם הראשונה שנשתתף בזה פה. מקוה מאד שאוכל לחגוג זאת עוד הרבה פעמים יחד עם בעלי. עם ההתקפים האלה חשבנו לעיתים שזו הפעם האחרונה, אבל הוא כל פעם שוב מתאושש. אבל זו בכל פעם בהלה גדולה.

* * *

בהתעמלות יש נסיגה. הרבה חולים ותלונות רגליים, כך שלעיתים קרובות אין שעור.

* * *

תקופת שהותי כאן, אינה היפה ביותר בחיי, אבל בהחלט הטובה ביותר .מקווה מאד שזה ימשך כך עוד זמן מה. כל הזמן ישנו הפחד המודחק שאחד מאתנו יוותר לבדו. עכשו אנחנו כל כך תלויים אחד בשניה שאנו יכולים לשאת הרבה אחת מהשני ומבינים היטב זה את זו.

* * *

כל הבנין נוקה לכבוד פסח. בעלי באמת מלא ציפיות לקראת החגיגה, אף שאינו אומר מילה. אני מקוה שיחזיק מעמד. הוא נראה מצוין אבל ההתקפים הללו הם כה בוגדניים.

קניתי לי חולצה וסוודר תואמים כדי שאראה חגיגית. כחול כהה, למרות שהייתי מעדיפה שחור.

* * *

מחר עוזבת המנהלת שלנו וביום ששי תבוא החדשה. נקוה שתסתגל מהר. יש פה משפחה  ענקית שלניהולה דרוש מעוף.

עם בעלי הענינים למזלנו שוב בסדר חבל רק שהוא הולך כל כך בקושי. גם על ראשו אני עושה עכשו כל שבוע תספורת. שוב נוספה לי מטלה.

השבוע הלכתי בפעם האחרונה לעונה זו לקורס להבעה חופשית. בשם כל הלומדים הגשתי למורה מעטפה.

* * *

ביום שני שוב היתה לנו אסיפה. הזמנו גם את המנהלת החדשה כך שנוכל להתודע. היא בודאי תשנה דברים רבים. למזלי ימיי עדיין מלאי תוכן. אלה שלהי חיים יפים. אתמול שוב הדרכתי שעור התעמלות. צחקו הרבה. חבל שיש מספר כה מועט של משתתפים, אבל נו טוב, הרי זה בעצם בית אבות והגיל הממוצע פה הוא שמונים.

* * *

בשבת נפטר אחד מן האנשים הטובים ביותר שלנו. נרגיש מאד בחסרונו. עובד שקט ותמיד פעל בכל כך הרבה אהבה ורצון טוב עד שזה נראה מובן מאליו. מחר תהיה הקבורה. הילדים שלו גרים בקנדה. אני אשתתף בהלוויה במקום בעלי, כי עבורו זו התרגשות רבה מדי.

* * *

מי שבנעוריו חי ללא מטרה נותר בלי רזרבה לימי הזקנה. מי שעדיין מתענין במה שקורה בעולם ותורם לסביבתו, חי באמת. לא צריכים לעשות דברים ענקיים, אפשר גם בקטן.

* * *

הקבורה עברה. דיירי הבית שלנו הוסעו במכוניות לשם ובחזרה. חלקם התלוו רק עד בית החולים. הבת, הבן והחתן נשארו במשך כל השבעה. כולנו שמחנו על כך מאד.

* * *

עכשו שכבר אין לי שיעורים, יש לי זמן עודף. לפעמים אני מתבישת בחיים הטובים האלה.אני גם מרגישה שאני נעשית יותר כבדה וזה לא נחמד כי אני קטנה מדי מכדי להיות גם שמנה.

הטיפול כאן הוא מעל לכל ביקורת. בעיקר נקי מאד. אין ריחות של אנשים זקנים.

* * *

יום השחרור. אתמול היה יום הזכרון. ירד גשם שוטף. בכל זאת היו הרבה אנשים עם פרחים, נוספו עליהם משטרה, חילים, נוער מהצופים, ילדי בית ספר. כמו תמיד זה מאד העציב אותי. כשגמרו להניח את כל הפרחים, הלכנו.

בטלויזיה שדרו בערב אופרטה שבוצעה ב1943 בטרזינשדט על ידי ילדים שכולם אחר כך נרצחו בגז באושויץ.

* * *

אתמול היה יום האם. בתנו מרתה היתה פה עם בנותיה בנות ה13 וה14. הן שוב הביאו מתנות. הבנים טלפנו.

* * *

לעיתים קרובות יש פה רעש פטפוטים כמו בגן ילדים. לפעמים אני ממש צריכה לצחוק על השטויות שמהן אנשים מתרגשים. כל אחד מספר על העבר, הבית, הרהיטים היפים, כלי הכסף. אבל הכי גרוע זה כשהם מתחילים לדבר על הבעל והילדים שהם איבדו במלחמה.

הביקורים מתמעטים לאט לאט. לא נסעתי לאמסטרדם.

* * *

מחר יש לבעלי יום הולדת. השנה שעברה עפה לה. ביום שהיינו אמורים לעזוב את ביתנו הוא חש לא טוב בבקר. בכל זאת הגענו הנה שעה לאחר מכן. איננו מצטערים על כך. חתן השמחה יכבד מחר את כלם בגלידה. ואז הוא יתחיל את דרכו אל ה82

נהניתי מטיול באמצע הטבע. שדירות ארוכות ושיחים עם ירוק צעיר. שמחה, שוב להיות בבית. הייתי רוצה ביום ראשון לנסוע לאמסטרדם, כי למרתה יש יום הולדת וכבר שנה שלימה לא בקרתי אצלה.

* * *

בעלי הולך תמיד אחרי הקפה לככר ולקראת 12 אני הולכת לאסוף אותו. הוא יושב שם בנעימות מול אגם מלאכותי קטן שבו ברווזים וברבורים שוחים עם האפרוחים הצעירים שלהם. הוא מאכיל אותם בלחם ונהנה מאד. אני מצלמת קצת.

תלמידי בית ספר מקפצים לידינו, נשים עם סלי קניות מלאים מתישבות לנוח לרגע. בעלי מנהל שיחות קטנות עם זקנים אחרים שמתישבים לידו. ברבור אחד גדול ושחוראיננו יודעים אם הוא אמא או אבא אגרסיבי מאד . כשרציתי לצלם אותו, הוא רץ לעברי בצעדים גדולים. נאלצתי לברוח מהר והפלתי את המצלמה בדשא. גם הילדים מפחדים ממנו ולא מעיזים להתקרב למים.

* * *

ארנהם כולה בסימן פסטיבל המחולות . העיר מקושטת בדגלים מכל הארצות. הייתי רוצה לחבר כל דגל לארצו, כמובן שלא ממש.

* * *

החיים עוברים כמו פלגמים מעלה אדווה. מזל שאין אירועים גדולים מדי, כי אילו בדרך כלל לא מביאים עמם טוב. כלם מתלוננים על עייפות. כנראה שזה חלק מן הזקנה. כבר בבקר מוקדם אני עייפה, אבל אינני סובלת לא לעשות כלום. אז אני יוצרת כל מיני דברים קטנים, כך שיש לי תמיד מלאי של מתנות לימי הולדת. יש פה הרבה ימים כאלה.

בעלי נראה עכשו ממש מצוין. חבל שרגליו כבר אינן מתפקדות. הוא מרוצה למדי, אבל הגברים הבודדים שנמצאים כאן אינם מעונינים בשיחה רצינית על עניני דיומא. הם זקנים, חושבים על עצמם על האוכל ועל המנוחה שלהם. אנחנו דווקא היינו רוצים לעשות עוד הרבה דברים אבל מגבילים את עצמנו לענינים הפנימיים של הבית.

* * *

מחר נהיה פה שנה אחת. איננו מצטערים שהשארנו הכל מאחורינו, הבית, תכולתו, החברים והמכרים, עיר שבה גרנו וחיינו55 שנה. מקום שבו עבדנו קשה ושבו נולדו ילדינו. מקום שבו עברנו שתי מלחמות עולם. עכשו אנו מקווים שנוכל עוד להינות מספר שנים מהחיים השקטים וכמעט ללא דאגות. הזמן חולףכל כך מהר, שום דבר לא נשאר. אני מקוה שהאהבה של ואל הילדים והנכדים תשאר. הכל סביבנו משתנה כל הזמן. כבר כמעט אי אפשר לעקוב אחרי זה. אני חושבת לעיתים קרובות על ספר שפעם קראתי . כותרתו היתה "1948אני חושבת שהמחבר נקרא גורג אורואל. זה היה מאד מבעית לקרוא אותו ועל כן שרפתי אותו.

הכל מתחיל להראות כאילו הוא צדק : ההאזנות לשיחות, גברים ונשים שלובשים אותם הבגדים וההישמעות העיוורת לאיש אחד איום ונורא.

* * *

בשבוע הבא נהיה נשואים 55 שנים. אני מקוה שהכל יתנהל טוב. בבקר ובערב אני מעסה את רגליו של בעלי וזה מאד מועיל לו. אולי זה מצליח. אם אני חושבת על כך איך הוא חשש לפני שנה, כשהגענו הנה….‾

אנחנו לא רק יותר זקנים אלא גם יותר חכמים ומבינים זה את זו יותר טוב. כל אחדמאתנו מלא דאגה לשני כי צל המחשבה להשאר לבד אחרי השני נמצא תמיד במוחותינו. נו מילא, הכל עוד בסדר אני מקוה שזה יהיה יום בלתי נשכח. המנהלת עושה כמיטב יכולתה כדי שיהיה חגיגי ככל האפשרי.

* * *

ביום רביעי התחלנו שוב עם ההתעמלות. קשה לאסוף קבוצה. הגברות כולן עסוקות מעל לראש.

* * *

הנשף חלף. הודות לעבודתו של כל אחד זה היה יום בלתי נשכח. מרתה היתה עם הבנות, ומלבדם שום משפחה. גברות אחדות העניקו תלושי קניה לספרים ולעצים בישראל, לבסוף גם בעלי דיבר. למזלנו הכל זרם היטב. אחרי זה הייתה עוד סעודה חגיגית עם יין שניתן לנו על ידי ההנהלה. הרגשנו עצמנו כמו בביתנו הקודם.

* * *

אני שמחה שאני עדיין מלאת חיוניות ושאני עדיין יכולה להשתמש בכל חושי!. אני מרגישה עצמי מבורכת לעומת העיוורים למחצה, החרשים והאנשים שכבר כמעט לא יכולים ללכת. אני חושבת לעיתים תכופות על אמי שאמרה שאקבל מקום בשמים היות והרביתי כל כך לעזור לה. אני עדיין עוזרת כעת, לא כדי לקבל מחמאות, אבל מתוך דחף פנימי, כמו שגם בתי עושה. עם הגישה הזאת שרדנו את הזמן במחנות. את תמיד צריכה לעזור, אחרת את מרגישה את עצמך לא נחוצה. וכעת הלאה לקראת יום הולדתי השמונים.

* * *

לא מוצא חן בעיני, שיש רק גברים בממשלה. בואו נשאיר את הניהול העסקי לשרים ואת הענינים האנושיים לשרות. האם יבוא אי פעם שלום לעולם? האם היה אי פעם שלום?.

* * *

הנוער הולך יותר ויותר בדרך משלו. רב ההורים עומדים מול זה בשלילה ובקרירות. הם לא רוצים ולא יכולים להבין את זה. אבל דווקא הילדים חסרי הגבולות הללו זקוקים להדרכה. בהרבה דברים הם צודקים, הם בשלים יותר צעירים, לפחות מבחינה גופנית, אבל הם נשארים ילדים שזקוקים לאהבה והבנה של אבא ואמא.

* * *

וכעת המחשב. שהומצא על ידי המוח האנושי ונוצר בידי אנשים. הוא נשאר חתיכת מתכת, מכונה שנעצרת בכל שגיאה. ליצור אדם חי, זה בלתי אפשרי.

* * *

ילדיי הם נשמת חיי: בלעדיהם איני קיימת. ביום נישואי קבלתי טבעת נהדרת מבעלי. זו בשביל מרתה כשיבוא הזמן שנצטרך להפרד.היא צריכה לענוד אותה על אצבעה תמיד. זה בודאי יהיה דבר המותרות היחיד שהיא תרשה לעצמה. הטבעת האחרת היא עבור מריון בישראל. יש גם עוד שני צמידי שעון למרים ורבקה אפילו שהן לא תענודנה אותם. צמיד הזהב הוא עבור ינקה. אין יותר תכשיטים. כן יש עוד צמיד כסף ושרשרת, הם בשביל מרים ורבקה. אבל אינני רוצה להקדים את המאוחר. המצב כעת טוב כמות שהוא.

* * *

כתבתי כבר מחברת מלאה על הנסיעה לישראל1, ונסיעה לאנגליה וכעת רשימות אלו. זו בודאי האחרונה כי כבר לא אצא למסעות גדולים בעולם הזה. כתבתי גם עוד מחברת מלאה על סוזן, נערה שכנה מפעם.

* * * 

שוב התחיל חודש חדש. לא רק הימים והשבועות אלא גם החודשים טסים וחולפים

הארי חזר שוב מאיטליה. חבל, שאינו מוצא אשה כלבבו. רווק שכזה הוא בכל זאת אדם בודד. מאד נעים לי שהשלושה שלי מסתדרים כל כך טוב בינם לבין עצמם. הרי זהו קשר בחיים.

* * *

שעור ההתעמלות שוב פעיל טוב. יש לי כעת כשמונה תלמידות וזה מספיק. ביום ראשון בצהרים משחקים כל מיני משחקים כמו 'דומינו' ו'שבץ נא'. את זה הנהיגה המנהלת החדשה. אבל האנשים שהם כבדי ראיה או שמיעה, נשארים בודדים. אני קוראת וכותבת מכתבים עבורם והולכת מדי פעם לדבר עמם. לכל אחד ישפגעים: האחד מדבר עליהם ברצון, אחרים נמנעים.

כל שנה אנו מזדקנים והכל נעשה יותר קשה. אין לנו עתיד, אבל איננו מוטרדים מכך.

* * *

אתמול המנהלת נתנה ערב מוזיקלי. יש לה מבחר תקליטים קלאסיים ויהודיים. כוונתה היאשהאנשים יתעלו מעל לחיי יום יום על ידי ההקשבה למוזיקה.לצערנו בעלי ואני איננו מוזיקליים כך שאיננו יכולים לחוש את היופי שבדבר

* * *

אנשים נאטמים כשהם מחזיקים בפנים דברים שהם בעצם רוצים לספר. לרוב הם אינם מודעים  לכך. ואז או שאינם מדברים בכלל או מסתתרים מאחורי אי אכפתיות.

* * * 

המנהלת ערכה נשף לילי לצוות. מאתנו לא הורשה איש להצטרף. זה היה רעיון מצוין כי לנערות  הגיעה תוספת כלשהי ומלבד זאת היו שלוש כלות.

יש כיום הרבה יותר הזדהות בקרב הצוות ופחות רכילות.

* * *  

ביום ראשון בצהרים הייתי באמסטרדם. כעת אני שוב מסופקת לזמן מה. מרגישה פה טוב.

* * *

אנו כעת קושרים קשרים בקטע של שטיח שיוגש על ידי אוכלוסיית העיר לבנין העיריה החדש כשיושלם. גם בית האבות הקתולי השכן משתתף. זו עבודה יפה ואחראית. אי אפשר להחליף את חריי בדברים כאלה. היא תמיד תופסת את הפיקוד ועושה זאת היטב.

אתמול חלקנו כבוד לאיש מארנהם, שמלאו לו שמונים ושבזמן המלחמה עשה רבות למען היהודים. הוא איבד את שני בניו ואימץ ילדה יהודיה. כשקראנו בעיתון על גבורתו, יזמה חריי מיד לעשות לו מחוות כבוד. כמובן שצולמו תמונות ובערב זה היה בטלויזיה.

* * * 

יום הולדתי השמונים חלף. זה היה אחד מן הימים המאושרים ביותר בחיי. ילדים ונכדים נוכחו. זה היה יפה לראות ליד השולחן החגיגי את שלושת האנשים הבוגרים , שהם ילדיי. וכלתי, שיקרה ללבי כמו בת משלי. ואז הנכדות הגדולות ו3 הקטנים. ולבסוף בעלי שלאושרי בריא. הכל ביחד היה מוצלח ביותר והיתה אווירה נעימה מאד. מרתה היא אוצר והבנים מביאים לי הרבה שמחה. אני גם אסירת תודה שחויתי יום זה עם בעל וילדים.  

* * *

אני חשה בעייפות רבה וכבר לא כל כך נעים. יש הרבה שפעת והתקררויות. מר פרינס הזקן,שאליו הלך בעלי לשעה בכל צהרי יום נפטר בבית החולים. היום הוא יקבר. הוא היה בשנתו ה92. 

* * *

אתמול היו פה הרברט ואשתו. בערב הם לקחו אותי אתם לקולנוע ולמחרת בבוקר הם לקחו אותנו לטיול באוטו. היה מזג אויר סתווי נפלא וראינו חלק יפה של חלדרלנד [Gelderland]. זה היה נפלא.

* * *

השבוע הייתי בתיאטרון. מחזה מוזר "המטאור". זה לא עשה עלי שום רושם אבל נהניתי לשבת ביןאנשים באולם מלא. הגברת שנלוותה אלי [בת87] עוד ממש נהנית מהחיים. היא תופרת בעצמה את שמלותיה,מעשנת את הסיגריה שלה ויוצאת כל יום לשתות כוס קפה. היא אמרה: "זה נורא להזדקן. אינך יודעת איזה מכאובים עוד מצפים לך. זה לא צודק. אם הגיע זמנך, צריכה להיות לך האפשרות לצאת בלי כל הפחדים של מחלות וגסיסה". 

כן, לאיש בודד זה נורא להזדקן. כל זמן שאתה יכול לטפל בעצמך, זה עוד הולך, אבל אוי וואי, אם

אתה מתחיל לא לראות טוב או להתחרש או מתקשה ללכת.

* * *   

בעלי מעביר את זמנו בקריאה. כל הספרים שקודם לא היה לו זמן עבורם, מגיעים כעת לתורם. נרשמתי כחברה בספריה כדי שאוכל לקחת ספרים עבורו.

* * * 

אתמול נגנו שלושים ילדים מבתי ספר שונים, קונצרט עבורנו, אנשים זקנים. היה זמזום כמו באולם קונצרטים אמיתי. קולות כלי הנגינה, רעשי דחיפת הכסאות, הלחישות. היה מאד מרגש באיזו מסירות הילדים ניגנו.

* * *  

השבוע יצאתי לשעה העירה עם חברה. ירד גשם פשפשים2, אבל בעצם זה היה חלק מהענין.העומס של סינטרקלאס3 היה כה גדול, שהיה עליך להדחק בתוך הקהל. הרגשתי במצב מצוין ונהניתי מחלונות הראווה היפים. אבל לא יכולתי לקנות כלום כי לא הייתי זקוקה לכלום וגם אי אפשר כבר להכניס עוד משהו בחדר היחיד שלנו.

אני בת שמונים וזה מאד זקן, אבל אני עדיין חשה עצמי שמחה. למרות שאני רואה את השער

שם במרחק, שמחכה לי כדי שאעבור בו אל הסוף. הוא עוד מאחורי הקלעים, כמו אצל כולנו. לפעמים אנו מדברים קצת על כך היות ואנו יודעים היטב שזה לא יכול להימשך לנצח. אנחנו כל הזמן מתקרבים אליו יותר. אבל נקווה שהסוף יהיה כמו שחברתי אמרה לאחרונה: במשיכה אחת ואז להעלם. ולא גסיסה ביסורים.” 

* * * 

לצערי כיתת ההתעמלות נבלה. הן אינן יכולות להתאמץ יותר או כבר אין להן ענין בכך,או שהן מתרגלות לבד בחדריהן את מה שלמדו. חבל, זה היה כל כך נחמד. כנראה שהתספורת והקניות יותר חשובים.  

* * *  

הערב נשף סינטרקלאס של הצוות. אני חשה כל דבר בצורה הרבה יותר מרוכזת מאשר פעם, מלבד הזמן של מחנה הריכוז. האם זה נגרם מכך שאדם זקן מתחיל להבין את ערכם של החיים? או מפני שמתחילים להתענין יותר באנשים האחרים?.  

כבר הרבה פעמים שאלתי את עצמי מהי מטרת החיים? כאשר אני רואה על הטלויזיה את המוני האנשים הללו ההולכים ומתרבים, אני לפעמים נחרדת. לאן זה יתפתח? שוב שדה שחיטה חדשה כדי להיפטר מכמה מיליונים? אינני יכולה לאמר זאת לאף אחד, כי אז אענה ב"את כבר בת שמונים וזה יחזיק עוד מעמד עד שתחיי”. אבל לא, אני לא בת שמונים כי זה נשמע לי זקן נורא . אני רואה הכל בבהירות ויכולה גם לבטא זאת. אני חשה שבעולם וגם באנושות מתרחשת תמורה גדולה. זה עוד יקח זמן אבל יבוא עולם חדש עם אנשים חדשים. אני לא חושבת שהעולם הזה יהיה חביב עלי. יהיה שם יותר מדי קר, החשיבה תהיה יותר מדי אחידה ויהיה נקי מדי. נו מילא, אני כבר לא אחווה זאת.  

* * * 

אמש היה לנו שוב ערב נעים בחדר האסיפות. קודם קפה עם ממתקים, כי אנשים זקנים הם כמו ילדים: משהו טעים הוא חלק מהענין. אחר כך נגינת פסנתר ואז קוסם. זה תמיד מוצא חן בעיני בעלי. אני כל הזמן צריכה להתבונן עליו, הוא נראה כל כך מאושר ומרוצה. אחר כך שוב הפסנתר עם שירים מפעם. כלם הצטרפו בשירה מכל הלב. אני הסתכלתי סביבי בפליאה: האם זה בית אבות.  

בשבת הלכנו לבקר את הדיירת הכי זקנה של הבית. יש לה פנים ידידותיות ונבונות. “כן", היא אומרת אני בריאה, אין לי שום כאב, אבל הרי אצטרך בכל זאת למות ממשהו.” 

* * *

גרים פה טיפוסים שונים ומשונים! נשים שממעטות לדבר ונשים שלא מפסיקות לדבר. הרבה באים ממשפחות אמידות אבל כולם הפסידו הרבה במלחמה האחרונה. בחיי יום יום לא שומעים על כך הרבה. כולם הסתגלו היטב וביקורים של ילדים ונכדים משפר הרבה. אבל בתוך החדרים נפתחים הספורים.

* * * 

היום זה יום ההולדת של בננו הבכור. כשטלפנתי אליו לברכו, ספרתי לו כיצד אני שבה וחושבת בכל יום הולדת שלו על לידתו. זה התחיל בשבת בערב. הזמנתי את הרופא, אבל הוא אמר שזה עוד מוקדם מדי. במקרה הייתי לבדי באותו היום,לבד בבית גדול וישן. פחדתי שם מאד, בעיקר בלילות פחדתי כמו ילדה שנעזבה לבד. ואכן למעשה למרות היותי כבר נשואה, הייתי עדיין ילדה.

גם במשך כל היום הבא הייתי לבדי. קראתי פעם משהו על הלידה. מנוחה וחום טובים לכך. ישבתי עם רגליים פשוקות לפני התנור הלוהט ודמיינתי לעצמי שככה הילד יבוא יותר מהר. אבל עבר עוד לילה של ציפייה נוראית. רק ביום שלמחרת הגיע הרופא עם המכשירים שלו. אז הכל עבר מהר ואני הייתי אמא. בן, ילד שלי

כמו כל האמהות הלבשתי אותו יפה וחינכתיו לנימוסים. אבל כבר אז הסתתר בו מרדן קטן. הוא למד בקלות ובגיל 16 כבר סיים את בית הספר התיכון. ואז הוא רצה לנסוע לחוץ לארץ. הבאנו אותו לפריס והלאה הוא היה צריך להסתדר בכוחות עצמו. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שלא ציידתי אותו בחופש אלא בחוסר בטחון4. אני לא עיצבתי את אופיו. זה איום ונורא כי אצל רוב האנשים נותרים נסיונות הנעורים שלהם. אבל כיום בדיעבד אני גאה בילדים שנתנו לי כל כך הרבה שמחה. הם הפכו לאנשים טובים.

כל זה קרה ב1917, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. בחורף קשה מאד מלא בשלג וקרח.

* * *

ברחוב פגשתי ילד עם פוליו. רגליו משותקות למחצה, ראשו נטוי הצידה. אשה תמכה בו וכשעברו לידי שמעתיה אומרת:" ככה, האם אתה כל כך אוהב שעועיות חומות?” הילד הסתכל אליה מרוצה מאד. אחרי השניים הללו הגיעו עוד ילדים כלם, נפגעיפוליו. במרחק מה עמד עוד אוטובוס מלא איתם. עזרו לילדים ביציאה מהאוטובוס חלקם אף נשאו על הידיים. זה נראה כמו שיבה משדה שחיטה. איש זקן נעמד לידי ואמר:” האם אין זה נורא?” . עפעפתי בעיני, גרוני היה חנוק ולא יכלתי לראות טוב. האיש הזקן ואני הלכנו כל אחד לדרכו, כל אחד עם הרהוריו.

                                                    סוף ספרה של סבתי

1לאחר עלייתי ארצה ב1950, באה סבתי לבקר אותי בחוליות.

2ביטוי הולנדי מתיחס לגשם זרזיפי עדין שממשיך הרבה זמן.

3ההולנדים חוגגים את בואו של סינטניקולאס ב5 בדצמבר כחג לאומי ולא דתי.

4 בגיל 19 [מה שנחשב עדיין צעיר אז] אבי נוסע לבד לארץ ישראל המנדטורית.

Print Friendly
פורסם בקטגוריה כללי, מחזות וספרות אוטביוגרפיים, משפחוגרפיה, ספרות יהודית, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על מכתבים מ'בית זיקנה' – סופי כהן – קליירמאקר

  1. מאת מאיה‏:

    היי חמודה, רק התחלתי לקרוא ומאד מסוקרנת. עכשיו נזכרתי שגם הדודה של שמוליק ניהלה יומן יומי אבל בכתב יד צפוף ובלתי קריא. (באנגלית).
    אני לא יודעת בת כמה היתה סבתך כשניהלה את היומן ובאיזה שנים מדובר – אבל רק התחלתי כאמור כך שאני מניחה שבהמשך כתבת את המידע הזה.
    הכתיבה שלה, בעיניי, היא יותר דוקומנטרית מאשר רגשית וטוב שכך כי דרכה ניתן (לי) להציץ בתקופה מסויימת בהסטוריה מזוית אישית – ולא באמצעות ספרי לימוד וכד'.
    אמשיך לקרוא ואחזור אליך.

    • מאת mirjam‏:

      מאיה יקרה , סביי החליטו לעזוב את ביתם ולעבור לבית אבות ב1965 כאשר מלאו לסבי 80 וכבר לא היה לו כח וחשק לנהל את מפעל המטריות והשמשיות. כמו כן כבר לא היו מספיק יהודים בעיירה למלא מנין. היומן הזה ממנו סינן אבי את הקטעים נכתב בבית האבות. איננו יכולים לדעת אם היו קטעים יותר רגשניים בגלל טענתו המוזרה של אבי שרק הקאטים שהוא הוציא היו מענינים, שימי לב שהוא כן הותיר את תיאור הולדתו שלו . זו הסיבה שגם אין תאריכים [אבי חשב שזה לא חשוב].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *