מקלות הקסם -דף גלריה ממאי 2007

הקוסמת היפה הרימה את מקלות הקסם, סובבה אותם ולחשה: ” שתיים ימין, שתיים שמאל, שתיים ימין, שתיים שמאל" ומבין המקלות צץ לו צעיף יפה, רך וחמים. מאז ומתמיד סברתי שהסריגה היא מעשה קסם, לוקחים מקל או שניים וחוט מסובבים את המקלות והנה פריט מענין גולש לו אל ידינו, כמעט יש מאין. דווקא בעולמנו הממוכן והממחושב גוברת הפליאה, לא סתם קוראת העברית למלאכה בכלל "מלאכת מחשבת" . באנגלית, ממש שומעים את ה'פליאה', היצירה בידיים 'המלאכה' נקראת craft וגם מעשה קסמים וכישוף נקראים כך Witch craft. היכולת לקחת משהו אחד ובתהליך פשוט לכאורה להפכו למשהו אחר, זהו קסם =כשרון ומשהו שאינו מובן מאליו.

בתערוכה זו רצינו להתרכז בהצגת פריטים שונים מהנראים בדרך כלל ברחובות ארצנו, לחגוג את הקסם הקורה בין המקלות החוט, ידי ולב הסורג/ת.

ההיסטוריה של הסריגה מעניינת, המעמד החברתי/ תרבותי שלה כדרך ביטוי יצירתית מטלטל מעלה ומטה בדרגות החשיבות. לעיתים היתה מקצוע לגברים, לעיתים בילוי זמן, לעיתים היא צורך ולעיתים עבודה פחותה לאנשים 'חסרי השכלה'.

ב1746 בmulhouse שבצרפת, הוקם מפעל ליצור בדים וחוטים לרקמה Dullfus Mieg & Cie שלימים יוודע  כ DMC. ג'ין דולפוס נכדו של אחד המייסדים, מכיר את האצילה הוינאית Therese Maria Joshephvon Dillmont שהתפרסמה בכל רחבי אירופה כחוקרת, אספנית ומורה לרקמה. חברת DMC מבקשת מתרזה דלמונט לכתוב ספר על ' עבודת מחט', היא נענית לבקשה וב 1884 יוצאת לאור בצרפת "The Complete Encyclopedia of Needlework “ . האנציקלופדיה הופכת מיד ללהיט,
ב62 השנים הראשונות נמכרו כמיליון וחצי עותקים ב17 שפות ועד היום האנציקלופדיה הזו נמכרת עוד ועוד ומהווה ספר יסוד בכל ספרית סיבים.

בין 20 פרקי הספר הקדישה הגברת דילמונט גם פרק אחד לסריגה ואחד לקרושט . בפרק הסריגה היא כותבת כיצד להעלות עיניים, כיצד לסרוג דוגמאות שונות, סריגת גרביים, כיצד לחזק ולתקן סריגים, כיצד להכין תחרות וקטעים לקישוטי מפות וכיסויי מיטה. היא אינה מדריכה כיצד לסרוג בגדים. גם בפרק על הקרושט, היא מתרכזת יותר באלמנטים שמושיים קישוטיים, תחרות , קטעי מפות, כיסויי מיטה וכסאות , פריט הלבוש היחידי המוזכר שם הוא צווארון.

הדבר היה נכון לתקופתה, למרות שידיעת הסריגה נפוצה בכל השכבות החברתיות, הרי בגדים סרוגים נלבשו רק על ידי גברים מן המעמדות הנמוכים, דייגים, מלחים ורועים, שחלקם אף סרגו לעצמם את הסוודרים, אם בשהייתם הארוכה בים או בשבתם בין העדרים. נשים במעמדות הנמוכים, סרגו צעיפים להתעטפות, גרביים לכל המשפחה, כובעים, כפפות ותחרה לשימוש עצמי ולמכירה . נשות המעמד הבינוני ומעלה יוצרות בעיקר תחרה קישוטית יותר בקרושט וברקמה, מעט פריטים שימושיים, למשל Tea Cosies, כיסוי מבודד שישמור על חום קומקום התה, כמו גם כובעוני ביצים, ורבות סורגות ל'צדקה'. הן גורבות בעיקר גרבי משי קנויות סרוגות במכונה, [גרבי הניילון הראשונים יוצרו לראשונה בפברואר 1939 , בארה"ב, ע"י חברת Du Pont]. כן מקובל ונאות היה לגברות המכובדות הללו ולמשרתות שלהן להשקיע זמן רב בתחזוקה ותיקון של הבגדים והטקסטילים הביתיים כולל הסריגים המועטים, אך לא לדבר על כך ב'חברה מהוגנת'. המעמדות הגבוהים לובשים בגדים סרוגים בעיקר בזמן ספורט, מסעות ציד או בילוי שייט.

למעשה עד מלחה"ע הראשונה, אין לובשים סריגים כפריט אופנתי נפוץ, למרות שפה ושם זה מופיע כמשהו חריג ומשעשע.
השחקנית לילי לנגטרי [Lillie Langtry], שהתפרסמה כפילגשו של יורש העצר אדוארד, לבשה ב1876 שמלת ערב שחורה מ'ג'רסי משי'. הסריג התעשיתי הגמיש מחוט דקיק ועדין נקרא כך על שם האי הבריטי ג'רסי [Jersey]. המלחים תושבי האי הזה , נהגו ללבוש חולצות תחתונות מצמר סרוגות ביד, דוגמאות הסריגה היו כה יפות שלאט לאט התחילו ללבשם מעל לבגדים, במקום מתחתם. אלזה סקיאפארלי *[Elsa Schiaparelli ], משתעשעת עם הדימוי של הסוודר כבגד לשיוט תענוגות, וב1927 מופיעה באירוע חברתי עם סוודר סרוג ביד שמזכיר בעצובו ובצבעיו חולצת מלחים. הסוודר מעורר ענין רב והיא מקבלת הזמנות רבות ומעצבת עוד 'סריגים משעשעים', ופותחת את סלון האופנה הראשון שלה.

בתקופות קדומות יותר, רק האצילים ואנשי הכהונה לבשו בגדים סרוגים ממשי וחוטי מתכת כסמלי מעמד ויוקרה. את הבגדים הללו סרגו גברים בלבד, שנאלצו ללמוד שנים מספר עד שהורשו לסרוג למכירה. נשים לא נחשבו אמינות לסרוג בגלל השימוש בחוטי המתכות. כמו כן נסרגו תיקים לשמירת חפצי קודש ופולחן.

במלחמת קרים 1854-6, מגויס העורף לסרוג לחיילים בחזית גרביים וכסיות. מכאן בא הכינוי הבריטי Balaclava Helmet לכובע שאנו מכנים כובע גרב. מאותו זמן נותר הכינוי קארדיגן לזקט הסרוג ע"ש הלורד קארדיגן שפיקד על אחד הגדודים שם. המפקד העליון של הכוחות במלחמת קרים, שגונה על כל הכשלונות היה הלורד רגלן, נכון שיש סוג סוודר הנקרא כך, אך סגנון זה בא לעולם רק ב 1912-3, ואין לו שום קשר אליו. במקורות מצוין גם שהמלכה ויקטוריה סרגה בסוף חייה 6 צעיפים.

מלחמת העולם הראשונה הפכה את הסריגה ל'שגעון' בריטי לאומי, כלם סרגו לחיילים, ובבית היה קיצוב בחומרי הסקה ולכן התחילו לסרוג גם לעצמם. ב1920 מופיע להיט בשם "כל הנערות סורגות סוודרים". מכאן כבר הפכו הסוודרים פריט חשוב בכל מלתחה. גם בשאר הארצות האירופיות, התקבלה הסריגה, כטכניקה אפשרית ונוחה ליצירת פריטים ובגדים מחממים וחפצי קישוט. היא נותקה מההקשר החברתי הנמוך כלשהו והתחברה יפה לטענה ש'ידים ריקות ממעשה כלשהו ,קוראות לשטן'. לאחר מלחמת העולם הראשונה, נותרו האצולה והמעמדות הבינוניים ומעלה עם פחות משרתים. גברות עדינות הצטרכו להתלבש לבד, ואפילו להלביש את ילדיהן שכמותן היו עד אז לבושים בבגדים נוקשים מסורבלים ללבוש וקשים לתחזוקה. השימוש בסריגים, גם תעשיתיים וגם כאלו שנסרגו ביד ענה על כמה מהבעיות הללו. ב1936 מתחילים להופיע בגדי ים שלמים האוחזים בגוף מלמטה ועד הכתפיים לגברים ונשים. כמי שלבשה בילדותה בגד ים כזה, סרוג מצמר זול לא הייתי ממליצה על כך.

בשנות ה70 של המאה הקודמת, תוהה העורכת של ספר ' Creative Design' , בסדרה על אמנות התפירה, אם קוראיה מאמינים שמעצב אופנה בעל שם עולמי , מקדיש זמן לעצב סוודרים? ואז נותנת סקירה קלה כיצד הסוודר הפך ממשהו קלאסי ושמרני לבגדים סקסיים ומלאי דמיון גם ליוצרות וגם ללובשות.

עד שלהי שנות ה80, היה מקובל שאשה יכולה לסרוג בציבור, באסיפות הקבוץ, באוניברסיטה בזמן הרצאות, ברכבות, אוטובוסים ובתורים בקופות חולים, רוב הנשים בארץ סרגו בעיקר בחורף. סבתות עתידיות הכינו בגדי תינוקות, נערות סרגו לחבריהן. בתחילת שנות ה90, בין התנועות הפמיניסטיות מחד, קבלת לבושי הטריקו [שם צרפתי לסריגה שהפך לשם הסריג התעשיתי הזול והנפוץ ביותר המשמש לכל בגד ובעיקר לבגדי הספורט שהפכו כבר לבגד לכל עת], מתמעטות הסורגות ביד, אם כי אינן נעלמות ממש, הן סורגות בעיקר בבית, לעיתים מול הטלויזיה, וכמעט אין רואים סורגות בציבור. כמי שהמשיכה לסרוג גם בציבור, למרות שזה כבר לא היה באופנה , זכיתי לכל מיני תגובות מענינות: "סבתא סורגת" , “משעמם לך? אין לך עיסוק יותר אינטלגנטי?”, “מה? עוד יש מישהו שסורג בכלל?”, “תראו איזו מטומטמת” , “את מוכנה למכור לי אחד?”, "איזו דוגמא מענינת”, “איפה לומדים את זה?”. סיפורים דומים שמעתי מפי מכרות שהמשיכו לסרוג במקומות ציבוריים.

הסריגה, היא פעולה ברוכה ומועילה, הסורג/ת 'מעביר את הזמן' ביצירת פריט לעצמו או לאחרים, במקום לבהות באויר, או לחוש משועממם/ת. הסריגים מחממים את הגוף או את הנפש. הסורג/ת יוצר קשר אנושי עם ספקי החוטים והשיפודים, וגם עם החברה מסביב. אחרי אירועי הפלת המגדלים בניו-יורק ב11 בספטמבר , מוצאים אמריקאיות/ים רבים נחמה בהתקבצות יחדיו לקבוצות סריגה.

התוכן של פרקי הסריגה והקרושט בספרה של דלמונט, מעניין דוקא לאור העובדה שבעשור האחרון חזרה הסריגה לככב בגדול בין אופני היצירה של הציבור. נשים וגברים, בין שהם מחפשים דרך ליצור חפצים שימושיים או לשחרר את היצירתיות שלהם. אנשים רבים נוסעים זמן ארוך לעבודה בתחבורה ציבורית והסריגה נוחה לטלטול. אנשים רבים אחרים הוצאו לפנסיה או פוטרו בגיל צעיר יחסית והם צמאים לפעילות, מרגישים שטוב להם לסרוג. הטכנולוגיה אפשרה ייצור חוטים מגוונים עם 'אפקטים' , שלל צבעים וכמובן מבחר של עיתונים , ספרים ואתרי אינטרנט, העוזרים לכל אדם בין שהוא מתחיל לבין שנסיונו רב לסרוג משהו. אנשים רבים סורגים גרביים, סוודרים, כובעים, צעיפים וכדומה דברים שימושיים, בעוד אחרים מעדיפים סריגת חפצי תענוגות, בובות, תיקים, כריות, שטיחי קיר וכו'. ישנם גם רבים שאינם רוצים לסרוג על פי דוגמאות מוכנות ואף מעדיפים לערבב חומרים שונים, דוגמאות שונות ובקיצור להיות חופשיים מכל מגבלה, הם קוראים לעצמם
Free Form knitters / crocheters בתערוכת 'דמויות קרושט' שהיתה בגלריה 'סימגלרי' בשנת 2003 השתתפו כמה אמניות מהמוליכות בעולם בנושא זה.

נראה שהסריגה בתקופתנו, עונה על צרכים תרבותיים נוספים. בשנים האחרונות מתפרסמים מאמרים של נשים מתמטקאיות המשתמשות בסריגים [ב2 שיפודים ו/או בקרושט] כאמצעי להמחשת נוסחאות מתמטיות. על מדפי הספרים רואים התיחסות ספרותית ענפה לצד הפילוסופי של העיסוק ביצירה בכלל ובסריגה בפרט, אפשרויות הקריאה מדהימות, בין בליל של מושגים החל מהמזרח הרחוק ומהניו אייג' [New Age ] המערבי וכלה בנסיונות 'שיבה רעיונית' לתקופות הקודמות למהפכה התעשיתית. בצד כל אלה יש מחקרים פסיכולוגיים המיחסים לסריגה השפעות מרגיעות ואף מרפאות על הסורגים. מבחינה כלכלית גלובלית, זוהי תעשיה ענקית המפרנסת אנשים רבים.

למרות שהיסטורית, הסריגה התחילה באסיה [השרידים היותר עתיקים נמצאו בדורא-אירופוס שבצפון סוריה ובמצרים] וממנה התפשטה לאירופה. אני תוהה למה מלבד סריגת גרביים [לעיתים עם אצבע ולעיתים בשלמות], אין הרבה איזכורים לא בכתב או בציורים, לא בשאריות ארכיאולוגיות ולא כחלקים קיימים בתוך התלבושות המסורתיות המוכרות לנו בדרכים שונות.

אופני יצירה רבים, נכנסו ויצאו מן האופנה, בהשפעת צרכים חברתיים כלכליים, אני סבורה שבסריגה יש מימד נוסף המשפיע על מעמדה. החוט הגמיש, היוצא מן הפקעת , נראה בתת התודעה של רבים כדימוי של נחשון, בין הסמלים האחרים של חוט החיים, החוט המקשר. ליפופו סביב המקל הנוקשה והזקוף 'הסמל הפאלי' סמל השררה, ואיום מרומז לאלימות אפשרית, מעורר חרדות קמאיות אצל כמה מהצופים. אצל אחרים הפעולה היצרנית הזו, מעוררת חרדה ושמץ קנאה על כך שאחרים יודעים להעשיר את חייהם ביצירתיות ברוכה.

ברצוני להזכיר את האנשים הרבים בכל העולם שסורגים לצדקה. רבים סורגים ריבועים שאחרים מחברים לשמיכות, שנשלחות לאיזורי מצוקה. יש אנשים הסורגים כובעים לחולי סרטן המאבדים את שערותיהם לאחר הטיפול הכימותרפי ויש סריגה לפגים. מאידך יש אירגונים המעסיקים אנשים חסרי פרנסה בדרום אמריקה ומוכרים עבורם את העבודות ברחבי הארצות העשירות יותר.

תודה ללינדה בראון על בדיקת מקורות נוספים ומקבילים.

* תודה לאיילה רז ורבקה פרידלנדר שתיקנו לי את הכתיב העברי של Schiaparelli.

התערוכה הוצגה בגל%D

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אוספים, אמנות סיבים, ארון הספרים האמנותי, כללי, מלאכת מחשבת, תדמית מדומיינת, תערוכות, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות על מקלות הקסם -דף גלריה ממאי 2007

  1. מאת אילה רז‏:

    היה לי מעניין מאוד לקרוא, למרות שרוב החומר מוכר לי. אבל הדרך המתודית והבהירה שבה כתבת- תרמה לי עוד כמה תובנות. תודה גם על הביבליוגרפיה. רק הערה קטנה: בעברית נכון להגות את השם אלזה סקיאפרלי ולא כפי שכתבת.

    • מאת mirjam‏:

      תודה לך אילה על שהיה לך מעניין, לגבי כיתוב השם אני מקבלת את הערתך ואשוב ואבדוק עם המקור שהכתיב לי כתיב זה. מרים

  2. מאת אריאלה‏:

    מעניין ומשכיל.
    סורגת ונהנית מכל רגע. לעתים מאתגרת עצמי בדוגמאות שנראות לי מסובכות אך הנאה בעשיתן.
    נוהגת מדי פעם להפגש ולסרוג בחברותא – מאוד מעשיר .

  3. מאת אורית‏:

    נפלא! תודה רבה מרים על השיתוף המעשיר,
    אני עוקבת ולומדת ממך הרבה
    רוב תודות לך
    אורית
    (מזמינה אותך לבקר גם בבלוג הקטן שלי)

  4. מאת רבקה פרידלנדר‏:

    תודה רבה על כל המידע.
    רוצה להוסיף ולציין שבתי האופנה Missoni, שנוסד בשנת 1953 ו- Sonya Rykiel שנוסד בשנות החמישים הגיעו לרמות מדהימות של עיצובי סריגים ונודעו בכך.
    מחזקת את שכתבת של הצד היצירתי והתראפי של הסריגה והקרושט.
    אחרי בדיקה פונטית דרך היוטיוב שמה של המעצבת הוא אלסה סקיאפארלי באיטלקית:
    https://www.youtube.com/watch?v=5E2biAs5ZOU