מלחמה – קיץ 2014 התשע"ד

קשה היה לכתוב משהו בצל המלחמה. בחיפה למזלנו היתה רק אזעקה אחת. אך במרכז הארץ ובנגב המערבי האנשים חיים עדיין בחשש תמידי. ראיתי הרבה יותר מדי חדשות ופרשנות, קראתי המון מאמרים מארצות אחרות.  'צדיקי' העולם שאין להם מושג איך חיים אצלנו, מתנפלים עלינו בשצף קצף. אחרי כל מאמר יש המון תגובות , מחציתן מאנשים שכנראה לא למדו היסטוריה ו/או גיאוגרפיה, אבל בשנאה עיוורת  הם עשו דוקטורט.

אני חושבת שיש בסיס אנטי שמי חזק בחלק ניכר מההפגנות והכתיבה האנטי ישראלית הזו. ההוכחה היא שאיש מהמפגינים הללו לא צועד/ פועל/ מוחה כנגד הרציחות המאסיביות שקורות בכל העולם. אינני חושבת שיש ישראלים שאינם חסים על הילדים והאזרחים שאינם לוחמים של עזה , הילדים של אויבינו. אך זה נכון לחלוטין שנחוס, נרחם ונאהב קודם כל את ילדינו ואזרחינו שלנו.

אצלי צפים זכרונות מזמן שירותי הצבאי, כשבמסגרת תפקידי כ'סמלת סעד' בקצין העיר נהריה, היה עלי גם ללכת להודיע למשפחות שבניהם נפצעו בתאונות או חלילה נהרגו.  את ההודעות קבלנו בטלפון, נהגתי מיד לטלפן חזרה, למי שהודיע לי כדי לוודא אם זה חלילה נכון. אם אמרו לי שמישהו נפצע נהגתי לטלפן לבית החולים שאליו היו ההורים אמורים לנסוע , כדי לדעת מה שלום הפצוע. היו לנו דפי פק"ל שעל פיהם היה עלינו לעשות תפקידים כאלה,  אך באותה התקופה לא באמת הכינו אותנו להתמודד עם תפקיד כזה.

בנהריה יכלתי תמיד לקרא לרב העיר הרב קלר ז"ל, שהכרתי היטב כי בנו למד עמנו בכתה עד שהפרידו את מערכות החינוך  ל'ממלכתית' ו'ממלכתית דתית'. הרב קלר היה מכובד ואהוב על כל תושבי העיר. כשטלפנתי אליו לצורך עגום זה, היה מתפנה מייד מכל עיסוקיו ובא עמי . למדתי רבות מדרכו המכובדת במצב איום כזה.

במעלות, שלומי, אחיהוד, שיכוני אג"ש בעכו או באחד ממושבי הגבול הייתי לבד עם ה'משא'. כיום אני תוהה לעיתים מאין היה לי הכח והרגש להיות עדינה, מתחשבת ותומכת באנשים שאליהם הגעתי. לקחתי עמי את האמפטיה שלי לאנשים בכלל, את האהדה הרבה לאנשים שאותם לימדתי עברית במבצע בעל השם הנורא "ביעור בערות" , במשך לימודיי בבית הספר התיכון,  שהביא אותי ללמד עברית ב'מעברות כברי ותרשיחא'. את שנת ההדרכה בתרשיחא. כנראה גם העובדה  שכמה מחברותיה  של אמי היו עובדות סוציאליות וחברת נעוריה נעמי כהן בונה היתה קצינת המבחן הראשונה לנוער, ש'גייסה' אותי לעזור לה לעיתים עם 'נוער רחובות' .  אצלנו דברו ליד השולחן על עבודה סוציאלית.

בזמן שירותי רוב הנפגעים היו מתאונות דרכים או נשק, ומיעוט נפגעו בזמן 'פעולות' . בנהריה עצמה היה עלי להודיע על בן כיתה שנדרס למוות וכמה פצועים שכולם החלימו. בישובים האחרים היו כמה נפגעים. אני מכבדת את כל ההורים שבקרתי אז. אף פעם עד השנה לא חשבתי עד כמה עמוק העצב שנותר בלבי, מאותה התקופה.

היה לנו גם דף פק"ל לארגן לוויה, זה היה נורא, ניצמדתי להוראות. קיללתי את המוות ונשכתי שפתיים. מלחמות זה דבר רע, אסונות זה דבר נורא. לעיתים עלינו להתגונן על חיינו במלחמה ואז עלינו להילחם, אך תמיד לקוות שיהיה שלום.

אני מקווה / רוצה שלום ובריאות  לכולם.

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על מלחמה – קיץ 2014 התשע"ד

  1. מאת אריאלה‏:

    לכל אחד בארץ יש זכרון מאיזושהיא מלחמה.זכורים לי שקי החול לפני הכניסה לביתנו ב- 67 וב-73 תפקידי היה לבקר את פצועי האוגדה שלנו מסיני .זה אף פעם לא קל.

    • מאת mirjam‏:

      אריאלה יקרה, אכן לכל אחד ואחת מאתנו יש זכרונות מלחמה, ואני סבורה שטוב שנחלוק אותם בינינו וגם עם אנשים שלא חוו חווית אלו , אך מטיפים לנו מוסר על כך שאנו מתגוננים. המשיכי ליצור אריאלה ולשמוח בכל יום שאפשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *