'רוחות ספינצה' שוהות ב'הקצה' בנהריה

הגלריה=מרכז התרבות והחברה ,  'הקצה' בנהריה, הנה מפעל החיים של זוג האמנים לי רימון ויצחק דה לנגה.  הם לא מסתפקים בהצגת תערוכות מענינות, לא תמיד מהזרם האמצעי, אלא מוסיפים ליד ובזמן  כל תערוכה , סדרה של הרצאות, סדנאות ועוד אירועים תרבותיים שמשתלבים או משתמעים מן המוצג בתערוכה. זה כמובן חשוב בכל מקום, אך מקבלת עוצמה נוספת כשזה קורה בקצה הארץ, סמוך לתחנה הצפונית ביותר והאחרונה של רכבת ישראל.

אתמול פתחו בגלריה תערוכה מצוינת חדשה 'רוחות ספינצה'

בגילוי נאות עלי להזכיר, שפגשתי את נורה כבר מספר פעמים וגם ראיתי תערוכה ועבודות שונות שלה. חיים אצר את תערוכת היחידה שלי ב'מוזיאון עין חרוד' ואני מכירה הרבה מעבודותיו ובכל זאת אני מנסה להתבונן על התערוכה כאילו איני מכירה את היוצרים.

 

את העבודות של  האמן דומיטרו פופ טינקו [ Dimtro Pop Tincu ] לא הכרתי עד אתמול.  במבט ראשון העבודות שלו הזכירו לי ציורי איקונות, מדונות ושאר קדושים נוצריים שראיתי בקפלות זעירות בצידי דרכים בספרד, בבלגיה ובדרום הולנד [שהוא יותר קתולי מהצפון] . במבט שני ראיתי את הגילוף המעודן, נקי ומושקע [תרתי משמע] שבעזרתו עיצב את הדמויות ואת מסגרות העבודות שלו. אחר כך צבע כל קטע של הגילוף, בהקפדה של אומן מחונך ומתורגל במסורת של דורות ובאהבה של איש מאמין, שזו דרכו לעבוד את בוראו. ניכר שהוא מכיר  את חומריו הגשמיים והרוחניים, עד שכבר אי אפשר להבחין היכן הקו המפריד. החומר והרוח הינם יצירה אחת.

נורה ציירה באופנים שונים ועל חומרים שונים, ועבודותיה משתבחות עם השנים, אך לתחושתי חלק מהעבודות, הראו תהיות זהותיות. אני תוהה  האם השיבה לביקור  והשהות הממושכת  בכפר רומני בארץ מולדתה, כשהיא מוקפת באנשים שעדיין חיים את התרבות הרומנית שלא ספגה הרבה השפעות גלובליות, לא הוציא מנבכי זכרונה את ה'פן /צד הרומני' שלה?. האמת היא שאף פעם לא שאלתי אותה על זכרונות ילדותה, אך כאן בתערוכה זו, ראיתי עבודות שבהן היא מדמיינת לעצמה בבירור ו'משחקת' עם  השאלה/ות : "מה היה אם היתה נשארת לחיות ברומניה ? או מה היה אם היתה נולדת רומניה לא יהודית?". תחושה זו מתעצמת עוד יותר בריקמה המוקפדת  מאד של ה'בשורות הנוצריות' על הצעיפים וחולצת החתונה.

חיים, שגם אצר את התערוכה והינו מנוע החיבור של שלושת האמנים. ממשיך בעבודותיו כאן [כמו בתערוכותיו האחרונות] לעבוד על ציור דיוקני אנשים שהוא הכיר/ מכיר אם ממשפחתו ואם מחוג האנשים שהוא עובד עמם. ניכר שהוא מפנים/סופג את מהות האישיות של האיש/אשה ואז הוא 'מתמצת' את המצויר/ת על לוח עץ או קנבס.  כשהוא עובד עם עץ הוא אינו חופר לתוכו לגלות את צפונותיו, אלא משתמש בכתמים,קווים ונקבים שכבר נגלו על השטח  על ידי הניסור. עלי להודות שאני מלאת התפעלות מהאופן שבו הוא יודע לשלב את ה'סימנים' הקיימים הללו , את מה שהוא רואה/מכיר במשטח העץ לפניו/ה של האדם שהוא מצייר.

בדברי הפתיחה נורה וחיים דברו על השהייה בכפר ספינצה, על תגובות  התושבים אליהם ועל ספורים שסופרו להם, גם על הכפר בכלל וגם על הקהילה היהודית שהיתה שם ונשמדה.

לי רימון הזכירה לנו בדרכה הנפלאה שהתערוכה עוסקת גם בקבלת האחר והשונה.  אני חשתי שהתערוכה פתחה לפנינו נקודות מבט שונות של שלושה אנשים שנפגשו, וביחד העלו לפנינו תמונה של מקום, זמן ותחושות שונים מהמוכרים לנו. .

 

 

 

 

 

Print Friendly, PDF & Email
פורסם בקטגוריה אמנות ישראלית, אמנות סיבים, כללי, מלאכת מחשבת, ממצלמתי, תערוכות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על 'רוחות ספינצה' שוהות ב'הקצה' בנהריה

  1. מאת אילה רז‏:

    לפי התיאור שלך זאת תערוכה מרתקת, עד מתי היא מוצגת? אולי אספיק להגיע…סיכויים קלושים, אבל לקוות אפשר. תודה על רשומה מעניינת.

    • מאת mirjam‏:

      שבוע טוב אילה, מתנצלת שלא עניתי קודם, התערוכה פתוחה עד ה1 ביוני, תוכלי לראות זאת אם תשימי את העכבר על תמונת ההזמנה ותלחצי, התמונה אז גדלה ומצד שמאל כתוב נעילה. מרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *